תתקדמו: אמני ישראל, זעזעתם, מה עכשיו?
השאלה האם אמן נאמן למדינה היא שאלה שולית למדי. חשובה הרבה יותר ממנה השאלה האם האמן נאמן לאנושות ולאנושיות. האם הוא שואף אל הטוב והנשגב, או שהוא רק מעמיד עוד אסלות, בעולם שהפרהסיה שלו ממילא הולכת ונדמית לשירותים ציבוריים?
"צומת 48", סרטו של הבמאי אודי אלוני, הופק בתמיכת משרד התרבות של ישראל. לפי התקשורת, נושא הסרט הוא "סצנת ההיפ־הופ בלוד, כפלטפורמת התנגדות לכיבוש הישראלי". לאחר שהסרט זכה בפרס יוקרתי בפסטיבל בגרמניה, השתתף הבמאי בדיון עם קהל הצופים הברלינאי. הבמאי המאושר, שלא ידע שהוא מצולם ושדבריו ישודרו בערוץ 10, ציין שישראל היא טרוריסטית וממשלתה פשיסטית, ואף מחה נגד ממשלת גרמניה, המסכימה למכור לישראל צוללות.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אף אחד לא מפריע לסתיו שפיר להיות מאושרת
- "חופש הביטוי" באוניברסיטאות - פשיטת הרגל שלהן
- התלונות נגד בוכריס: אז מה עם הוא גיבור מעוטר?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
רבים ציינו את החוצפה המשוועת של במאי היונק מעטיני המדינה ובו בזמן מוציא את דיבתה רעה. במאי אחר הגן מעל גלי הרשת על עמיתו אלוני, ואמר שאין שום בעיה שבמאי עם אג'נדה כזו יקבל מימון מהמדינה. "אתה אמור לקבל כסף רק אם אתה שר שירי הלל למדינה?" שאל רטורית.
אני חייב לומר שלוּ הייתי אני במאי, ולוּ סברתי שממשלת ישראל היא טרוריסטית ופשיסטית, לא הייתי לוקח ממנה כסף. מירי רגב מיהרה להציג את הצד השני של המשוואה הזו: לא רק שיוצר הגון לא אמור לקחת כסף ממי שהוא רואה כשטן, אלא שממשלה הפועלת בהיגיון לא תממן את מי שמשמיץ אותה ואת עמהּ ברחבי העולם. היא צודקת, כמובן, אבל יש כאן סיפור גדול יותר מאשר שאלת הנאמנות.
אמנים ישראלים מלמדים אותנו שוב ושוב שתפקידה של האמנות הוא להתסיס, להעלות סימני שאלה, להרגיז ולאַתגֵר. על כך נעיר שכל ההרגזה המתסיסה והאנטי־ממסדית הזו הייתה מתקבלת ביתר אמון לוּ יוצריה היו מפסיקים להתדפק על דלתות הממסד המושחת בתחינה שיפרנס אותם. אבל האמת היא שיש לי בהקשר זה טענה בסיסית יותר. אני מסתייג מעצם התפקיד המרגיז־מתסיס־מחריב שהם מייעדים לאמנות.
יצירת האמנות שהיא אולי המפורסמת והמהוללת ביותר במאה העשרים היא "מזרקה" של מרסל דושאן. היצירה הזו היא למעשה משתנה ציבורית לבנה מחרסינה, שהוצגה בתערוכת אמנות בשנת 1917. למרבה השמחה, היצירה אבדה לאחר התערוכה (אפשר לתהות לאן בסופו של דבר הגיעה); אך למרבה הצער, השפעתה ותהילתה לא פחתו בגלל האובדן.
ביצירה הזו ניתץ דושאן מוסכמות, ערער על הציפיות השגרתיות מיצירות אמנות, טלטל את הצופים, והביא למחשבות חדשות בשאלה מהי אמנות. ועל כל זאת אני שואל: אז מה? אפשר לתרגם את שאלתי לטענה של מדיניות ציבורית. אם אדם רוצה להעמיד אסלה באמצע חדרו, זו כמובן זכותו לנהוג כך.
אבל למה שהציבור יממן את התחביב המשונה הזה? לְמה זה טוב? תאמרו: כדי לערער על המוסכמות. אבל כבר אין מוסכמות; הרגתם את כולן. אולי כדי לזעזע דעות קדומות? אך אחרי ציד־המכשפות של התקינוּת הפוליטית, הדעה הקדומה היחידה שנותרה ברשות הרבים שלנו היא שאין שום ערך לדעות קדומות. שוב ושוב מנסים אותם אמנים לטלטל אותנו בדיוק באותו כיוון, למתוח עוד ועוד את רף הגירוי עד לזרא, באותם מיצגים מזעזעים לעייפה. בסדר, זעזעתם.
על כך נוסיף, שהתרבות העכשווית מחקה את הגבול שפעם הבדיל בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה. למה רמברנדט הוא אמנות, וגרפיטי על תחנת אוטובוס לא? בעידן הפוסט־מודרני, כל ניסיון לדרג ולהבחין בין הגבוה לנמוך נתפס כמעשה כמעט אלים של כפיית הגמוניה תרבותית.
יותר מכך: התרבות הנמוכה מכתיבה עתה את הסגנון של התרבות הגבוהה. פרופ' ליאו שטראוס אמר שהתפיסה הזו דומה לטענה שיש שתי דרכים לטפח גן ציבורי, ושתיהן שקולות זו לזו: לנטוע בגן בקפידה ובאהבה צמחים מטופחים שביניהם שבילים מעודנים, או להשליך בו פחיות משקה ריקות וניירות טואלט משומשים.
יש תפקיד לאמנות; אבל אתם, האמנים, נטשתם אותו. כשאני מביט בציור של ורמיר, נשימתי נעתקת לנוכח כל היופי הזה. אני לומד ממנו איך אפשר לראות את העולם שלנו במבט אחר, איך מתחת לפשוט נחבא הנשגב. לא מצאתי ציור בן זמננו שמעניק לי את החוויה הזו. כשאני קורא את אלתרמן, אני משתאה לנוכח העוצמה המהממת של המילים המוּפזות והמפזזות. לא נתקלתי במשורר בן דורנו המתקרב לעוצמות הללו, או אפילו שואף להן.
חלילה לנו מלהנהיג צנזורה על האמנות. שכל אחד ייצור כרצונו. אבל לא כל אחד המדינה צריכה לממן. המדינה צריכה להעניק מחסדה רק ליצירה שיש בה טעם וריח, ליצירה המרוממת מעט את חיינו האפרוריים. השאלה האם האמן נאמן למדינה היא שאלה נחוצה, אבל שולית למדי. חשובה הרבה יותר ממנה השאלה האם האמן נאמן לאנושות ולאנושיות. האם הוא שואף אל הטוב והנשגב, או שהוא רק מעמיד עוד אסלות, בעולם שהפרהסיה שלו ממילא הולכת ונדמית לשירותים ציבוריים בממדי ענק.
אקו"ם