כשאנחנו דנים בכאבו של האויב, הם מחלקים סוכריות
הניסיון לחפש קווים מקבילים בין יגונה של אימא פלסטינית לזה של אם יהודייה הוא הזוי, כי הם, רוצחים אותנו, היהודים. וגם: מדוע תערוכה לילדים במוזיאון בבת־ים מפארת את הקומוניזם
קלמן ליבסקינד: "אותה אישה שהבן שלה רצח בבית־חורון לפני חודש, אותה אישה חילקה סוכריות בהלוויה שלו. הבן שלה רצח בחורה צעירה, נחמדה ויפה, לא חייל צה"ל, לא אדם שלחם בו. כמה אימהות יהודיות את מכירה שחילקו סוכריות כשהבן שלהן רצח נערה ערבייה"?
ח"כ קסניה סבטלובה: "אני רוצה לשאול אותך שאלה אמיתית, האם אתה חושב שחברה שייצרה את החברה...את הפשעים של הנאצים, היא חיצונה לחלוטין מהחברה שלנו"?
קלמן: "בוודאי".
ח"כ סבטלובה: "לא. אני אומרת לך שלא".
קלמן: "את ואני היינו יכולים לצאת היטלרים?"
ח"כ סבטלובה: "אם היינו נולדים בגרמניה אי אפשר לדעת מה היה קורה... בכל אדם מאיתנו יש נאצי קטן".
(מתוך ריאיון שערך קלמן ליבסקינד עם ח"כ קסניה סבטלובה ברדיו "גלי ישראל")
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אף אחד לא מפריע לסתיו שפיר להיות מאושרת
- "חופש הביטוי" באוניברסיטאות - פשיטת הרגל שלהן
- התלונות נגד בוכריס: אז מה עם הוא גיבור מעוטר?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
השניים שוחחו בעקבות טור שכתבה חברת הכנסת מהמחנה הציוני, שבו השוותה בין החברה הישראלית לחברה הפלסטינית. תגובה לפולמוס השכול. ע"ע רזי, מפכ"ל, בוגי וכו'. דומה שאם נמשיך את ההיגיון של ח"כ סבטלובה, שלפיו האוניברסלי מקודש על פני הפרטיקולרי הפרימיטיבי, היגיון שלמרבה הצער מקובל אגב גם ביד ושם, על אותו קו מחשבה: האם יש הבדל ביגון השכול על חמשת ילדי משפחת גבלס שנרצחו על ידי הוריהם יוזף ומגדה בבונקר בברלין, ובין ילדים יהודים שנחנקו בגז של אושוויץ? אם השכול הוא שכול הוא שכול, אז בוא נלך לקצה, נדלג על חוק גודווין וננעץ אצבע בליבה.
לעזאזל, מה זה משנה היגון של אם פלסטינית, גרמנייה או עוזריהם מליטא. הם רוצחים אותנו, את היהודים. איזה עוד עם עסוק בכאב האויב שלו, בניסיון הזוי לחפש קווים מקבילים. ספרו ברוסיה על הכאב הגרמני אחרי מלחמת העולם השנייה, יביטו בכם כמו בחייזרים.
ולאיזה צורך משמשת ההשוואה הזו בין כאבם לכאבנו? כדי להפסיק את האיבה? כמו בבגדד, שבה סונים ושיעים טובחים אלו באלו במרחץ דמים? האם שם עסוקים בהשוואת האבל בין אמא סונית לאמא שיעית? העובדה שאנחנו בכלל מתווכחים על הטמטום הזה מוכיחה שאנחנו שונים. גם אלו שטוענים לזהות בכאב השכול וגם אלו השוללים שוויון, מתעסקים בכאב האויב. דנים בו. הצד השני מחלק סוכריות.
אנחנו שונים, לא בגלל עוצמת השכול או יכולת האמפתיה, אלא משום שברחוב הסמוך לביתי במודיעין עובדים פועלים ערבים ואיש לא מתנכל להם. מעל חצי שנה של גל טרור, כולל טרור ערבי־ישראלי, ואין עיר בישראל שערבי לא יכול ללכת בה בביטחון.
היו יוצאים מהכלל, בודדים, אבל הם רק מעידים על הכלל. בקלנדיה חיפשו לעשות לינץ'. לא קבוצה קטנה, אלא ההמון. אלפיים שנה של רדיפות והתעללות כיד הדמיון הטובה של הגויים, והיהודים לא פרצו באינתיפאדות, לא ערכו לינצ'ים בעוברי אורח נכרים, ולא שחטו נשים צעירות כנקמה. הם רצו לשרוד. לחיות. הם אהבו את החיים, לא את פולחן המוות.
פוסט בדף הפייסבוק של עיריית בת־ים מספר על תערוכה חדשה במוזיאון העירוני, בשם "הילדים רוצים קומוניזם", וכך נכתב: "אמנים מהארץ ומכל העולם אצלנו במובי - 'הילדים רוצים קומוניזם' לציון 99 שנים למהפכת אוקטובר! קומו מהכורסה הנוחה שלכם ובואו לראות".
אוקיי, יש לי חדשות עבור עיריית בת־ים: קומוניזם הוא לא מילה גסה. קומוניזם הוא אידיאולוגיה זוועתית ורצחנית, שחשוב ללמד ילדים את הסכנה הטמונה בה כדי שלא נחזה בה שוב. גם נאציזם הוא לא מילה גסה, וגם אותו חשוב ללמד מאותן הסיבות בדיוק, אבל איש לא היה חושב לעשות תערוכה לציון עליית הנאצים לשלטון, בשם "הילדים רוצים נאציזם". במניין גולגולות, הקומוניזם טבח בבני אדם רבים יותר מאשר הנאציזם. רצח, הרעבה ועינוי של מאות מיליונים. אם נחבר את המספרים של סטלין ומאו, נעבור את ה־100 מיליון נרצחים.
קשה להאמין שיש מי שיכול לדבר בזכות הדיקטטורה המובנית שבקומוניזם, רדיפת מתנגדי המשטר, שלטון הטרור וטירוף המדע המרקסיסטי שהוביל למות עשרות מיליונים ברעב. כולי תקווה שבתערוכה מסופר למשל כיצד ב־12 באוגוסט 1952 הוצאו להורג ברוסיה כמעט כל סופרי ומשוררי היידיש בהאשמות שווא. שנה אחר כך הודיע הקג"ב על גילוי קשר הרופאים היהודים. הרבה מאוד חלומות של כל אם יהודייה הוצאו להורג לאחר משפט בזק.
הקומוניזם הוא שקר, וחסידיו הם כת שוטים ואידיוטים שימושיים. לסטלין הפסיכופת סגדו למרות הטרור שהטיל. קיבוצים התפרקו בגללו לאיחוד ומאוחד. השמאל הישראלי, כעמיתיו מעבר לים, נושא בעברו את כתם התמיכה בצורר. הסגידה לאלילות הקומוניזם, ללא מילת ביקורת בזמן אמת על רצח עשרות מיליונים, הייתה הוכחה נוספת לעליבות השמאל. היא הייתה גם הוכחה לאירוניה המקברית מול היומרה להעמיד את השוויון בין בני האדם במרכז הדת החדשה. אולי שוויון באומללות.
כשמת הכלב, בעוד חונטים את הפגר האנטישמי, הספידו אותו בדמעות בביטאון מפ"ם על המשמר: "אבל כבד שורר בכל ארצות הסוציאליזם ובלב כל איש שוחר שלום בתבל כולה... שבק חיים המנהיג הגדול, אשר בהנהגתו הייתה רוסיה הישנה למעצמה תעשייתית כבירה. הונחו היסודות האיתנים לחברה אל־מעמדית, חוסלו המעמדות המנצלים, נהדפה מתקפת הדמים של הפשיזם, הוחל במעבר אל הקומוניזם. בוצר מבצר השלום והסוציאליזם בעולם - בריה"מ". מודעת אבל של מפ"ם קבעה כי מותו של סטלין, "קברניט תנועת השלום בעולם", הוא "אסון". קברניט תנועת השלום, עאלק. ליד סטלין, פוטין הוא יאנוש קורצ'ק.
ואגב, אם כבר ילדים רוצים קומוניזם, אני מקווה שבתערוכה מקדישים מקום לפאווליק מורוזוב. שם מוכר מאוד לכל מי שחי בברית המועצות. בשנות השלושים, שנות הטרור הגדול של סטלין, הלשין מורוזוב על אביו כי הוא מקיים קשר עם אויבי המהפכה. מורוזוב הפך לגיבור לאומי, לאחר שקרוביו רצחוהו כנקמה על מות אביו בגולאג.
הסופר מקסים גורקי, עוד בולשביק אופורטוניסט שסיפק סנגוריה ואצטלה תרבותית לגולאגים, העלה על נס את דמותו של מורוזוב. הוא הניע מסע של הפיכתו לגיבור לאומי. אגב, על פי טענות רווחות, סטלין עצמו לא התלהב מהמלשין הקטן וכינה אותו חלאה. אלו היו הגיבורים של רוסיה הסובייטית, של השמאל ההומניסטי. ילד שהלשין על אביו.
ונסכם עם ג'ורג' אורוול הגדול, שחשף את צביעות השמאל בזמן אמת. פעם התווכח אורוול עם שמאלן מערבי, אידיוט שימושי תומך קומוניזם, על טבעו האמיתי של שלטון האימה הקומוניסטי. יריבו הודה שאכן מדובר במשטר טוטליטרי, אבל תירץ זאת בקלישאה: "טוב, אתה לא יכול להכין חביתה בלי לשבור ביצים".
"אבל איפה החביתה?" שאל אורוול.
אקו"ם