ראשי » חדשות » דעות

בלי מדיניות מול גל הטרור: חצי שנה והיד נטויה

במערכת הביטחון סבורים שסגר כללי על יו"ש רק יגרום להמונים להצטרף למעגל הטרור - אבל עדיין לא ברור מדוע לא פותחים במבצע נגד השב"חים, שמבצעים את רוב הפיגועים

טובי המוחות באגף המודיעין ובשב"כ מנסים למצוא קווים מאפיינים לגל הטרור שהתחיל בתקופת החגים, אבל בחלוף כמעט חצי שנה אין אפילו שם מוסכם למאורעות, למעט הכינוי 'אינתיפאדת היחידים' שתפס בתקשורת.

עוד כותרות ב-nrg:
- מחיר עסקת הטילים: רוסיה ואיראן הסתכסכו
- הליכוד נגד סער: "מקשקש מסלון ביתו בתל אביב"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

השבוע האחרון לא הקל על מחלקות המחקר המודיעיני. בטח לא יום שלישי שהיה רצוף פיגועים, מירושלים ועד יפו. כל פיגוע והסיפור שלו. גם השבוע לא ניתן להצביע על פרופיל קבוע של מחבלים, ולא ניתן לזהות מאגר נשק או 'מהנדס' שעומד מאחורי אמצעי הלחימה.
 
הכלי הנפוץ ביותר הוא עדיין הסכין, שכל מפגע מארגן לעצמו. אין מפקדה מרכזית שנותנת את הפקודות לצאת לפיגוע, אבל יש השראה לפיגועים, שמגיעה ממעללי דאעש או מהסתה שחוזרת על עצמה בכלי תקשורת ערביים  -לאו דווקא כלי התקשורת של הרשות הפלסטינית.

בכל זאת, הפיגועים הקשים של יום שלישי מחדדים מספר נקודות. הם התרחשו דווקא אחרי חודש של ירידה יחסית במספר אירועי הטרור - בממוצע של עשרה בשבוע, לעומת עשרות בכל שבוע בתחילת המאורעות. מה שמוכיח שוב כי תחושת הביטחון לא נקבעת על פי מספר הפיגועים, אלא בהתאם לתוצאות ולמיקום. כך למשל, מסע הרצח של המחבל עם הסכין ביפו זכה לתשומת לב תקשורתית רבה יותר מפיגוע "סטנדרטי" ביהודה ושומרון.

מבחינת מערכת הביטחון, ההבדל בין פיגועים בתוך הקו הירוק לעומת יו"ש הוא קודם כול באחריות. בעוד שהאחריות בלב ערי המרכז היא של המשטרה, צה"ל הוא האחראי הבלעדי לביטחון מעבר לקו הירוק. לכן, מדהים להיווכח שגם אחרי כמעט חצי שנה, מערכת הביטחון טרם גיבשה מדיניות אחידה בסוגיית החזרת גופות מחבלים שנהרגים בפיגועים.

בעוד שצה"ל בעד החזרה של גופות כמה שיותר מהר, המשטרה מעכבת. הוויכוח ניטש בין השר לביטחון פנים גלעד ארדן, הממונה על המשטרה, ובין שר הביטחון משה יעלון, יותר מאשר בין אנשי הצבא והמשטרה עצמם.

ויכוח קיים בתוך מערכת הביטחון ובקבינט גם בסוגיית הסגר על השטחים. כל עוד נמשכים הפיגועים במינון שנחשב "נסבל", עמדת צה"ל והשב"כ היא שלא להטיל סגר על השטחים. ממצאי מחלקות המחקר המודיעיני הם שהרוב המוחלט של התושבים אינו מעורב באירועים. להבדיל מהאינתיפאדה הראשונה והשנייה, שסחפה אוכלוסיות גדולות.

לכן החשש הוא שסגר רק יגרום להמונים להצטרף למעגל הטרור. מאות עשויים לאבד את מקומות העבודה  שלהם, והמצב הכלכלי ביהודה ושומרון יחמיר. המעורבות הנמוכה יחסית של תושבים פלסטינים בפיגועים, מצביעה על כך שהמאורעות כיום דומים הרבה יותר לגל הסכינאות של 1991־1992 מאשר לאינתיפאדה הראשונה והשנייה, שהיו עממיות יותר וכללו גם שימוש נרחב בכלי נשק ומטעני חבלה.

סגר כללי על השטחים אמור אמנם לצמצם כמעט עד לאפס את הנוכחות של פלסטינים מיהודה ושומרון בתחומי ישראל ובהתנחלויות, אבל הוא לא ימנע את הפיגועים המבוצעים על ידי ערביי מזרח ירושלים. מצד שני, המעורבות של פלסטינים בעלי אישורי עבודה בישראל בפיגועים היא אפסית. את רוב הפיגועים בתחומי הקו הירוק מבצעים פלסטינים ששוהים בישראל באופן בלתי חוקי, ומוצאים תמיד מי שיעסיק וישכן אותם.
 
לכן, גם אם לא מוטל סגר על יהודה ושומרון, לא ברור מה מונע מהמשטרה ומהשב"כ להכריז על מבצע ענק לאיתור כל השוהים הבלתי חוקיים, ולנקוט באכיפה קשה נגד המעסיקים ומשכירי החדרים ש'מחזיקים' אותם.

בשטח הפיגועים נמשכים ויימשכו, אף שהתיאום בין השב"כ וצה"ל ובין כוחות הביטחון הפלסטיניים השתפר מאוד במהלך השבועות האחרונים. המניע הוא פלסטיני. הרשות חוששת מחמאס ומתעבת את אנשיו, יותר מהאיבה שלה לישראל.

לא הכול מקרי. השב"כ מתמודד עם מספר חוליות קשות במיוחד, כולל מי שעומד מאחורי הפיגועים החוזרים ונשנים באזור שער שכם. רבים מהם באמצעות נשק חם. לחזרה על פיגועים באותו מקום יש אפקט שאמור לעורר אימה, וזה מה שקורה בפועל.

השאלה האם פיגועי יום שלישי היו קשורים בחלקם להגעתו של סגן נשיא ארה"ב ג'ון ביידן אינה פתורה. יכול להיות בכל זאת שחלק מה'גל' האחרון אכן קשור לביקורו של האורח האמריקאי. כך או כך, קצת פרופורציה.
 

מבחינה ציבורית, הפיגועים של השבוע יישכחו ויהפכו לחלק מן הזיכרון הקולקטיבי של מאות אירועי 'אינתיפאדת היחידים'. לביקורו של ביידן, לעומת זאת, עשויות להיות עם הזמן משמעויות אסטרטגיות. שני הנושאים העיקריים שבהם הוא דן בארץ הם הסכם סיוע ביטחוני רב־שנתי חדש בין ארה"ב לישראל, ומערכת היחסים העדינה בין ישראל לטורקיה. נראה שזו מתחממת, לא מעט בשל לחץ שמפעילים האמריקאים על טורקיה.

לפי גל הפרסומים האחרונים בתקשורת, יכול מאוד להיות שביידן עוסק גם בנושאים שבין ישראל למדינות ערביות במפרץ הפרסי, שמתחממים אף הם. זאת על רקע דאגה אזורית משותפת מהתחזקות איראן, נוכח מרוץ החימוש שלה לאחר הסרת הסנקציות הכלכליות.

הבדל בולט נוסף בין מאורעות החודשים האחרונים ובין האינתיפאדה הראשונה והשנייה, היא העובדה שתשומת הלב העולמית לפיגועים בישראל היא מינימלית. אפשר לייחס זאת לכך שארה"ב שקועה כולה במרוץ לבית הלבן.

אבל הסיבה העיקרית היא שהאירועים אצלנו הם משחק ילדים, לעומת אימת מלחמת האזרחים בסוריה או הפיגועים שקוטלים עשרות ומאות אנשים בכל פיצוץ. למשל הפיגועים הקשים שהיו השבוע בעיראק ובתוניס, ומעטים בארץ מודעים להם.
 

ביקורי בסן־פרנסיסקו ובפנמה בימים האחרונים המחיש לי כי אירועי הטרור בישראל לא מעניינים את הציבור שם. למרות הדיבורים הרבים בארץ על מסע החרם וההסתה מטעם ה־BDS, הרי שבכל מה שקשור לטכנולוגיה, ההערצה לישראל עדיין מוחלטת. כך שהנוכחות הישראלית בכנס הסייבר RSA שנערך בשבוע שעבר בסן־פרנסיסקו, הייתה שנייה רק למדינה המארחת - ארה"ב.

לא פחות מעשרה אחוז מהחברות שהשתתפו בכנס היו ישראליות. מאות ישראלים גדשו את הכנס ואת מסיבות הקוקטייל בעיר, והמשקיעים מכל העולם נהו אחרי הטכנולוגיות מארץ הקודש.

גם בפנמה, שיחות עם שרים וחברי פרלמנט מצביעות על חום רב כלפי ישראל. פנמה היא חברה קבועה במדינות שמתייצבות לצד ישראל בעת שעולות על השולחן הצעות מהותיות נגדנו. להבדיל מהצבעות סמליות בדמות השאלה האם לאפשר דגל פלסטיני במקום כזה או אחר.

בינתיים, בארץ, פרשת תא"ל אופק בוכריס מסתמנת כאחת הפרשיות המסעירות בתולדות צה"ל. ייתכן כי היא תשפיע על נורמות ההתנהגות בצה"ל עוד שנים רבות.

הסיבה לכך שהפרשה אינה יורדת מסדר היום, היא העובדה שאופק בוכריס הוא סמל לקצין (במקרה דתי) שהקדיש את חייו למערכת הביטחון וכמעט נהרג בקרבות גולני בג'נין במהלך מבצע 'חומת מגן' ב־2002.

אשתו, נעמה, גידלה את ששת ילדיהם כשהבעל נמצא רחוק מהבית. לפני כעשור היא עמדה בראש קבוצה של נשות אנשי קבע, רובם במקור מגולני. הנשים ניסו להתאגד ולסייע זו לזו להתמודד עם הקשיים הרבים. בריאיון נרחב בעבר שיתפה נעמה בוכריס את כותב שורות אלה בקשיים הללו.
 

  
מצד שני, בצה"ל יש אינספור סיפורי פולקלור על קצינים שניהלו מערכות יחסים מסוגים שונים עם חיילות צעירות שכפופות להם. פעם, לפני עשרות שנים, זו הייתה הנורמה המוחלטת. קצין שריון בדרגת אלוף משנה היה היחיד ששילם על ההתנהלות הזו בקריירה שלו, בשנות השבעים של המאה שעברה. זאת רק מכיוון שהתעסק עם החיילת הלא נכונה, שבמקרה הייתה הבת של ראש אכ"א דאז.

אבל מי שחושב שההתנהגות הזו נעלמה לגמרי עם השנים, הוא מתחסד או נאיבי. מקרים כאלה היו בכל החילות ורובם לא נודעו ולא ייוודעו, כי לא היו תלונות. השיח בצבא ובתקשורת סביב פרשת בוכריס, במעורבות עורכי דין מיומנים שמדליפים חומרים מגמתיים מהחקירה, הפך את הקצין הבכיר גם לקורבן של הפרשה. במקביל  היו מי שניסו לטעון כי מדובר בכלל באהבה נכזבת. לשיח הזה, שמנסה להפוך את המתלוננת לאשמה, ביקש שר הביטחון לשים סוף בהודעה יוצאת דופן מטעמו ביום האישה הבינלאומי.

עדיין לא ניתן לדעת לאן תוביל החקירה את הפרשה. הטחת חשדות מוגזמים בעליל בתחילתה של כל חקירה, כמו חשד האונס המיוחס לבוכריס, היא טקטיקה ידועה וקלוקלת של משטרת ישראל ומצ"ח. כמעט בכל חקירה מתוקשרת מועלים חשדות כבדים ביותר. אבל ניסיון העבר מלמד כי ברובם מוגשים לבסוף כתבי אישום מתונים אם בכלל. הכתם הענק, עם זאת, נדבק.

השבוע קשה היה למצוא אנשים שיאמינו כי בוכריס ביצע אונס כפי שהמונח הזה נתפס בציבור, קרי יחסי מין בכפייה תוך שימוש באלימות קשה. בוכריס נפגש לפני ימים אחדים עם הרמטכ"ל רב־אלוף גדי אייזנקוט. בשלב הזה קשה לראות אותו מגיע למשרה שאותה עמד לקבל בשבוע - ראש חטיבת המבצעים במטה הכללי.

ראוי שחזקת החפות תעמוד לזכותו של בוכריס עד שתוכח אשמתו מעל לכל ספק סביר. חזקת חפות היא הערך הכי נשכח בתקשורת ובחברה הישראלית. לעתים רבות מדי גם במערכת המשפט הישראלית. מרגע שהודבק חשד נגד אדם, הוא צריך לעשות הכול כדי להוכיח שהוא חף מפשע, במקום להפך. עכשיו זהו קרב חייו של תא"ל אופק בוכריס.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

עמיר רפפורט

עורך ומו"ל Israel defense, הפרשן הצבאי של nrg, בין מגישי "רצועת הביטחון" בגל"צ

לכל הטורים של עמיר רפפורט