ציפר, אנא חזור לכתוב
בני ציפר אמנם חזר בו מההכשר שנתן לאמנים לפשוע, אך ביסוד דבריו עומדת הנחה רווחת כאילו לאמן ולאיש הרוח יש מעמד מוסרי גבוה משל אחרים. ולא היא
הטור השבוע מוקדש לתרבות, כך שמטבע הדברים אני מזהיר כי יהיה הרבה 'הארץ' וגם איזה ישבן או שניים. ברשותכם נתחיל בבני ציפר. אני אוהב לקרוא אותו. הוא הראשון שאני קורא ביום שישי. ציפר משעשע, מרגיז, מאתגר. הוא סוקרטס גנדרן, מקסים ומגוחך.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- גל הטרור: הסכסוך עם אובמה עולה לנו בחיי אדם
- הטרדות מיניות הפכו לכלי ניגוח בין ימין ושמאל
-למרות המחיר המוסרי: אסור להיפרד מהפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
מכאן, אני מפציר בו לשוב מהחלטתו להפסיק לכתוב את טורו. כזכור, בסוף השבוע שעבר עורר ציפר סערה גדולה מהרגיל, שעל הדרך גם סייעה להוריד ממני זוג אופניים. בטור שהתייחס לפרשת אייל גולן קבע ציפר שלאורך ההיסטוריה ניתנה לאמנים חירות מוסרית, וכך נכון. במאמר, שכותרתו הייתה "אייל גולן ועדר הנאורים", נכתב כי "אמנים, מגתה ועד אייל גולן, מרחפים בתוך שיכרון אוויר הפסגות של העשייה האמנותית, אך מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים".
בראשית הסערה עמד ציפר מאחורי דבריו, אך ביום רביעי הלך לקנוסה ובטור פרדה עצוב טען שמפיסטו השתלט על כתיבתו. "הגעתי לשיא מפלצתי ביום שישי שעבר כשכתבתי מאמר המצדיק פשעים בשם האמנות", כתב. "עתה אין לי לאן להימלט מעצמי. טור אחרון".
זהו טור מכמיר לב, שעומד בתקן התשובה המחמיר הכולל וידוי, חרטה ובקשת מחילה. אבל תנו לי להפתיע אתכם. אני סבור כי הדברים שכתב ציפר ביום שישי חוסים בתוך חופש הביטוי ועוד עם רווח. החשיבות של דברי ציפר נעוצה באותו היגיון מעוות שגם חלק גדול מתוקפיו מחזיקים, ולפיו חשיבתו הסגולית של אמן עולה על זו של אדם שאינו עוסק באמנות. נאמר כך: כשם שאין לאמנים חירות מוסרית גדולה משל אחד האדם, כך גם אין להם עליונות מוסרית. לכן, עמדתם הפוליטית של אמנים, משוררים, וחותמי עצומות מקצועיים ב'הארץ' לא עולה בחשיבותה על דעתם של נהגי מוניות, חשמלאים ומהנדסי חומרה.
באותו אופן, גם הדרישה המוסרית מהמדינה לזכור אמנים נשכחים ולדאוג להם היא מטופשת. הפרסום אינו זכות טבעית של אדם, ומטבע הדברים אנשים נשכחים. רק יוצאי דופן נכנסים לפנתיאון. מה מותר הזמר על עובד תברואה בעיריית תל־אביב? לטענת ציפר, האמן תורם רוח, אבל בלי עובד התברואה הרוח תהיה מסריחה. ושוב, בין בכוונת מכוון ובין שלא לשמה, ציפר חידד במאמרו המרגיז את המובן מאליו: עובדת היותו של אדם אמן איננה הופכת אותו לבעל זכויות יתר או מידות מוסריות נעלות יותר.
אנא ציפר, חזור לכתוב.
ואם כבר סירחון, נעבור על אוטומט לוועידת התרבות של 'הארץ'. צדקה מירי רגב, לא עצמאות הם מבקשים אלא מימון מלא לשיגיונותיהם. לשיא כמובן הגיע מופע הפרינג' של אריאל ברונז, שבמהלכו החליט האמן להפוך את השבוע לשבוע האחוריים הרשמי. דומני שמתמונת הנפת הדגל באיוו־ג'ימה, ברייכסטאג ובאום־רשרש, לא זכינו לתמונה כה סמלית על המציאות. אמנים שמתבכיינים על כסף באמתלת חופש ביטוי, ודוחפים לתחת דגלים כאות מחאה. טרלול מוחלט.
ברונז הוא אידיוט, אבל מעצרו והחקירה בעניינו מיותרים לא פחות מהגשת כתבי אישום נגד מי שרקדו בחתונת השנאה. יש מעשים שעונשם הוא הביזוי עצמו של האדם שביצע אותם. התהייה הגדולה נעוצה בעצם עובדת הזמנתו למופע בוועידה אחרי נאום השרה. מדוע מכל ההצגות בחר מי שבחר דווקא את הפצצה המתקתקת.
פרובוקציה? כרה בור וגו'. דרור אידר שאל בטוויטר את מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן מה היה השיקול האמנותי בהזמנת ברונז. תשובתו של המו"ל (שיש לציין בהערכה כי הוא עונה לכל אדם): "זה מה שאתה ומירי רגב לא מבינים. כדי לדון בשאלה אם משהו אמנות צריך קצת ידע, היכרות עם התחום, ועדת רפרטואר. לדוד אבידן מותר לומר".לשוקן יצאה תשובה חצי מתנשאת חצי תמימה, אם כי הגיונית מצד השרלטנות הבלתי נמנעת השולטת בתחום שאינו בר שיפוט מדעי.
אז ברונז תקע דגל, כסף הוא לא יראה. אבל הוא ותשובת המו"ל הזכירו לי את סיפורו המצחין של האמן האיטלקי פיירו מנזוני, שבתחילת שנות השישים פקק בקופסאות שימורים את פסולת גופו האורגנית (מספר 2) ומכר אותן לאספני אמנות ולגלריות נחשבות. בשנת 2004 למשל, רכשה גלריה 'טייט' בלונדון קופסה כזו תמורת 35 אלף דולר (ב־93' נמכרה קופסה במחיר שיא של 75 אלף דולר לאספן פרטי). אשכרה המונה ליזה של הרקטום.
אגב, לפני כחמש שנים חשף אוגוסטינו בנולמי, שותפו של מנזוני, כי קופסאות השימורים מולאו בגבס פלסטי ולא בצואה אנושית. דובר גלריית 'טייט' הודיע כי לתכולה האותנטית של האמנות אין קשר למהות העבודה. אני חייב להודות שאני מבולבל. מה יותר אמנותי, לרכוש צואה בקופסה או לרכוש כאילו־צואה בקופסה? מכיוון שאצטרך גיליון שלם כדי להסביר כיצד הצליח מנזוני במזימה האלכימית שלו ומדוע אמנות פוסט־מודרנית היא שרלטנית, נאמר כך: גם לקקה יש מוזיאון, ובוועידת 'הארץ' הוכח שיש לו גם דגל.
מדינה נורמלית צריכה לתקצב תרבות, אך מי קובע מהי תרבות? אין חולק שספריות, מוזיאונים, חוגי ילדים ונוער, מתנ"סים, בתי ספר למשחק, תיאטרון לאומי ואפילו להקת בלט הן שירותים שמדינה בת שמונה מיליון תושבים אמורה וצריכה לספק לתושביה. אבל כיצד קרה שבישראל השתלטה קבוצה הגמונית ואליטיסטית על הברז התקציבי ועל הקביעה מהי תרבות? מדוע הכסף הגדול הולך על מימון משכורות עתק למנהלי תיאטראות ולבכירים האחראים לגירעונות בשל כישלונות ניהוליים, ולא נניח לשימור הפיסול המסורתי של נשים אתיופיות או לקולנוע העממי של אבי ביטר?
בנוסף, תקנו אותי אם אני טועה, גם שחקנים ישראלים דגולים יצאו מרחם אמם, ועל אף תרומתם הנשגבת למין האנושי - תרומה שללא ספק גדולה מזו של מנתח מוח או של מח"ט שריון - הרי שמבחינת מעמדם התעסוקתי הם שווים לכל רואה חשבון, עורך דין או אינסטלטור שמשרתו לא צלחה בידו ומוצא עצמו מחפש פרנסה אלטרנטיבית. עם כל הכבוד לשייקספיר, ויש לי כבוד אליו, מדינה היא לא חברת כוח אדם לרומיאו ויוליות.
באותה מידה שאני מתעב את הרעיון שתפקיד חייו של ארנקי הוא לפטם את בכירי קופת חולים כללית, משפחות פוליגמיות בפזורה וביורוקרטיה מנופחת ובזבזנית, מרתיח לחשוב שכספי המסים שלנו אמורים לממן משכורת מנופחת של מנהל אמנותי שלא מתחלף ושחקנים שמבועתים לדבר בשמם נגדו, אגב חופש ביטוי.
זכותם המלאה של השחקנים למחות על פגיעה בפרנסתם, אבל די עם איומי הסרק שמבלעדי תיאטרון הפרינג' שלהם אין למדינה זכות קיום. יש לי חדשות בשבילם, בלי מג"בניקים ורופאים אין למדינה זכות קיום, בלי איתי טיראן דומני שנשרוד.
אקו"ם