ותודה למדינה: אלו היו 15 השניות המפחידות בחיי
בערב שבת האחרון התעוררה אצלי טראומה ארוכת שנים כשהתעוררתי בבהלה למשמע האזעקה, הבומים והמסוקים. הבטתי בבתי בת השלוש ובהוריי המבוגרים שלא יצליחו להגיע למקלט בזמן והבנתי: ככה נראים אנשים שוויתרו עליהם. ואנחנו נותנים לזה יד
"אלטיזכן, אלטיזכן.. קונים הכול, ספות, מקררים...." - יום ראשון בבוקר, אני יושבת בביתי בירושלים ופתאום הלב שלי מנתר מהמקום ואני לא מצליחה לקום מהכיסא כדי לרוץ מקלט. רק אחרי שניות ארוכות שמרגישות כמו נצח אני קולטת שאני לא שומעת אזעקת "צבע אדום" אלא סתם מוכר שכונתי. אני קולטת שטראומה ארוכת שנים ששכבה אצלי רדומה - התעוררה בערב שבת האחרון כששבתי לבית הוריי בשדרות והתעוררתי בבהלה למשמע האזעקה, הבומים והמסוקים.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ציפר, אנא חזור לכתוב
- סטלין זה כאן: רגב היא לא האיום האמיתי לתרבות
- שי חי הוא ערס: די כבר עם קלישאת 'כל האמת בפרצוף'
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אני כותבת והדמעות מתחילות לרדת מאליהן והופכות לבכי של הכרה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את האזעקה המוכרת עד כאב. רק הפעם בתי ובעלי יחד איתי, בשדרות היפה, שבה גדלתי בצל הרקטות והפחד התמידי ששכן לו מתחת לפני השטח.
הלכנו לישון אחרי ארוחת שבת, שבעים ושמחים וחסרי דאגות ופתאום לחלום שלי חדרו המילים "צבע אדום.. צבע אדום". הגוף לא שכח את התרגולת, ואני נעמדתי מייד ליד המיטה והתחלתי לספור בלב לאחור "15, 14, 13...".
יש לי 15 שניות בדיוק לרדת למקלט, אבל הפעם זו לא אני שצריכה לטוס למקלט לבדי. בתי בת ה-3 ובעלי, שלא מכירים את הזוועות האלו עוד שקועים בשינה. הם הרי לא מכירים את הפחד הזה שחרוט לי בגוף ובנשמה, הפחד הזה שמחיש אותך להציל את עצמך. הם ממשיכים לישון ואני מעירה אותם בצעקות כדי שנספיק להגיע למטה, למקלט, לפני "הבום".
השניות רצות ואין זמן ואני זוכרת מה יכול לקרות כשלא מגיעים למקלט בזמן, את רעש השריקה והפיצוץ, את המוות שאורב לך בסוף הספירה לאחור. אבל תוך כדי אני רצה גם לראות מה עם ההורים שלי בגילאי ה-67 ואני רואה אותם עומדים בחדר, חסרי אונים, כי הם יודעים שהם לא יספיקו להגיע למקלט בזמן, אז הם אפילו לא טורחים לנסות.
ואני, אני כבר לא יכולה לבחור בהם ולהישאר איתם לחכות לפיצוץ, אני אמא בעצמי, ואני רצה אחרי בעלי והילדה למטה. הלב דופק ומחכים לפיצוץ ושוב חוזרים לישון ומתעוררים אחרי דקות לקול פיצוצים נוספים ולא יודעים אם הפעם זה חיל האוויר או רקטות נוספות. אנחנו מחליטים להעביר את שארית הלילה במקלט. הפעם זה נגמר בשלום.
אני כבר לא נרדמת, השינה שלי נודדת והמחשבות באות. אני חושבת על החברים שלי שמגדלים בשדרות ילדים ועל ההורים שלי שלא יכולים להגיע למקלט בזמן כדי להציל את עצמם ועל מציאות החיים הלא נורמלית הזאת שרק עכשיו ממרחק של עשר שנים שאני לא חווה אותה, אני מבינה כמה היא מטורפת.
הרי אני כבר יודעת שרקטה יכולה להרוג. בגיל 17 נרצחה חברתי הטובה אלה אבוקסיס ז"ל כשהייתה בדרכה חזרה מפעולה בבני עקיבא ממש כמה דקות לפני שהגיעה לביתה. היא מתה פשוט כי לא הספיקה לרוץ למקלט באמצע הרחוב ונצמדה לקיר בתקווה שזה מה שיציל אותה.
הידיעה שרקטה הורגת מגיעה רק מניסיון מר ולכן אתם, שגרים ביתר חלקי הארץ לא מבינים את האימה שבה חיים אזרחים רבים בדרום. רק במטח האחרון אמר לי בעלי "למה את מעירה אותי? כלום לא יכול לקרות". התמימות שבאי הידיעה.
אנחנו שחיים בירושלים, בשומרון, בפתח תקווה או בחדרה לא חושבים על האנשים האלה. אנחנו פוגשים אותם לרגעים במבזק או בידיעה חדשותית, חושבים "אוי זה עצוב" וממשיכים הלאה. לא מבינים שאזרחים כמונו במרחק 50 דקות נסיעה כבר שנים ארוכות חיים כבני ערובה של רצונם הטוב של אנשי חמאס, בלי ממשלה ובלי הנהגה שתשים סוף למצב הביטחוני ההזוי הזה שאיש מאיתנו לא חווה. נכון, יש את טרור הסכינים ופיגועי ירי - אבל מדובר בתקופות שבהם נזהרים יותר, לא בחיים שלמים של חשש שמלווה אותך מתחת לפני השטח.
"ישראל לא תקבל ירי רקטות", אמר הבוקר ראש הממשלה בנימין נתניהו, בחייאת - ישראל מקבלת ירי רקטות כעובדה מוגמרת כבר 15 שנים. עשרות אלפי תושבים בשדרות ועוטף עזה הולכים לישון ולא יודעים אם יצטרכו לקום באמצע הלילה כדי לקחת את ילדיהם למקלט, יוצאים לגינה ומחפשים את המיגונית הקרובה, בקניות, בבית קפה, בדרך לאוטו - לא יודעים מתי יחליטו בחמאס לירות עליהם את הרקטה הבאה.
הרי כבר פורסם שחמאס חידש את מלאי הרקטות שלו מאז מבצע צוק איתן והירי הבא באמת מעבר לפינה. אבל ממשלה שהצליחה לפנות אלפי תושבי גוש קטיף מבתיהם כדי שחיילים לא יסכנו את חייהם באופן יומיומי, לא מנסה אפילו לספק פיתרון לעשרות אלפי אזרחים שחייהם בסכנה באופן יומיומי. מערכת כיפת ברזל שלא תמיד שם כדי להגן ופעמים לא מיירטת בזמן, ומיגון בתי הספר, הגנים, תחנות האוטובוס והשוק לא מספקים הגנה, אלא הבנה שככה תושבי עוטף עזה צריכים לחיות - בפחד הזה שמתחבא שם כל הזמן.
הממשלה ויתרה על תושבי עוטף עזה - זה מה שהרגשתי בערב שבת האחרון, ויתרה על עשרות אלפי אזרחים, ובהם ילדים רבים, והשאירה אותם לחיות שם תחת שבטו או חסדו של ארגון הטרור הרצחני מעזה. אנחנו בשגרה שלנו הרחק משדרות נותנים יד למצב הזה. מאפשרים לילדים להתעורר בלילות לקולות אזעקה, לשכב ליד האוטו בדרך לגן ולחשוב שזה מה שיגן עליהם.
אקו"ם