עמדו בתור לחתימה על חוק הנאמנות
התשובה לחוק אבסורדי היא ציות לו באופן אבסורדי יותר. לכן, עמדו בתור במשרד התרבות ושאלו כל עובר ושב: "היכן חותמים?". הצהרת נאמנות המונית תעקר את מהותו של החוק ותדגיש את האבסורד והדיקטטוריות שבו. אז מי אמר נאמנות ולא קיבל?
מסכנה השרה מירי רגב. היועץ המשפטי אישר את הצעת החוק שלה. מה שחסר לה עכשיו, שגם הכנסת תאשר. ואנחנו? איך אנחנו נופלים שוב ושוב בפח של שרת התרבות מירי רגב? הרי לא משנה מה תהיה התוצאה של הצעת החוק האבסורדית, היא השיגה את שלה. השרה רגב הצליחה להוציא מייצרני התרבות הכועסים וחמורי הסבר, המגיבים בזעזוע וייאוש תחת כל מיקרופון רענן בזעם, את ההצהרה הסמויה שהם לא נאמנים למדינה. במדיניות דיכוטומית המאפיינת אותה בכל נושא שהוא, היא שמה את היוצרים ואת מוסדות התרבות בצד הרע, ואותה ואת בוחריה בפריימריז של הליכוד בצד הטוב. מאד פשוט.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ותודה למדינה: אלו היו 15 השניות המפחידות בחיי
- שי חי הוא ערס: די עם קלישאת 'כל האמת בפרצוף'
- האזרח מספר אחד שלא מתחרט - לא ראוי לחנינה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
והרי, באופן מעשי אין להצעת החוק הזו שום ערך. בכל דיון בתקשורת בנוגע לעניין, הועלו היפותיזות כאלה ואחרות - אם ישרפו את דגל המדינה על הבמה או אם ישללו את קיומה ויחתרו תחתיה - האם המדינה צריכה לממן זאת? אלו היפותזות שוות ערך לשאלות כמו "מה יהיה אם ירצחו או יאנסו מישהו על הבמה או לחילופין ישימו מרגמה על הבמה ויירו ממנה אל הקהל?". אם נביט לאחור נראה שאין שום תקדים למצבים ההיפותטיים הללו.
אם היו יצירות שעברו על החוק הקיים בנוגע לפגיעה בסמלי המדינה, הן היו מעטות מאד, ואותן אלו שלא עברו על החוק, אך עוררו סביבן מחלוקת ציבורית בשאלה האם חתרו או לא תחת המדינה, עשו רק טוב בכך שהציתו דיון ציבורי חשוב.
אם נביט לעתיד, גם אם החוק יעבור, שום דבר של ממש לא ישתנה. השאלה מהי חתירה תחת המדינה תמיד תישאר כשאלה. יהיו דיונים צעקניים בתקשורת, אנשים יתפרצו זה לדברי זה ויאשימו זה את זה, לפעמים יגיעו הדברים לבתי המשפט, מפעם לפעם אפילו עד לבג"ץ. בדיוק כשם שהיה תמיד.
רוב היוצרים ומנהלי מוסדות התרבות רואים את עצמם כנאמנים למדינה, במיוחד ברגעים שבהם הם מבקרים את המדינה. דווקא במתיחת הביקורת, חריפה ככל שתהיה - הם רואים שמירה על ערכי המדינה. כך, ניטל העוקץ מההצהרה על נאמנות למדינה והיא לא תשנה דבר. מה שהיה הוא שיהיה.
התשובה לחוק אבסורדי היא ציות לו באופן אבסורדי יותר, לכן עלינו לעמוד בתור החתימה על חוק הנאמנות.
חמירות הסבר, הזעזוע והייאוש משלטון הימין החשוך והלא דמוקרטי וסותם הפיות וכל מה שתרצו, שבאים לידי ביטוי בכל ראיון של מתנגדי החוק, רק מועילים לשרת התרבות בקרב מתפקדיה שהם עיקר מעייניה.
אם כן, אדרבא. לכו לחתום. עמדו בתור במשרד התרבות ושאלו כל עובר ושב: היכן חותמים? הצהרת נאמנות המונית תעקר את מהותו של החוק ותדגיש את האבסורד והדיקטטוריות שבו.
במקום להתווכח, לבכות מרה, ולתת לשרה רגב להיות הנאמנה למדינה ולשים אותנו במקום ההפוך, הנה אנחנו כאן נדחפים בתור כדי לחתום על נאמנות. חתימה המונית גם תדגיש את מה שייצרני התרבות רוצים לומר בעצם והוא: אנחנו אוהבים את המקום שבו אנחנו חיים ורוצים שהוא יהיה מקום טוב יותר לשיטתנו, לכן אין לנו שום בעיה לחתום על נאמנות לו. יש בזה אפילו פוטנציאל קומי לא קטן שלא יכול להזיק לעניין.
אבל, השרה רגב יודעת את נפש בהמותיה - על מתפקדיה ושמאלניה. היא הרי ידעה שהתגובה להצעת החוק תהיה כפי שהיתה עד כה וזה בדיוק מה שרצתה. עכשיו, היא רק זקוקה לכך שהחוק לא באמת יעבור. למה? כי באופן פרדוקסלי, אם יעבור החוק - הדבר יעקר את כוחה לנסות לשלוט בתכנים או לשנות קריטריונים לתקצוב - מכיוון שכשכולם חותמים על נאמנות, כל תוכן כמעט יהיה כשר. כולם נאמנים למדינה כי הרגע חתמו על כך.
הדבר האחרון שהשרה רגב תרצה, הוא להתווכח על מהות מכיוון שיצירות ספרות, תיאטרון או קולנוע הן על פי רוב מורכבות יותר מהדרך שבה היא מחלקת את העולם בעבור חברי מרכז הליכוד. היא יודעת זאת היטב. לכן, הויכוח על מה חותר ומה לא, ישאר כשהיה, והחתימה על נאמנות רק תיתן ליצירות במחלוקת את ההכשר שלא היו מקבלות ללא החוק.
אם כך, תימכו בחוק! לכו לחתום! תאמו זאת עם אמצעי התקשורת ובאמצעות הפארסה שניצור, גם נשים על השולחן את שאלת נאמנותה של השרה רגב עצמה לערכי מדינת ישראל הדמוקרטיים.
יובל גרנות הוא במאי קולנוע
אקו"ם