אחרי נפילת מוסול וא־רקה דאעש רק יתגבר
כשהמדינה הפיזית תקרוס, האזרחים שחיו תחתיה ודאי ינשמו לרווחה, חייליה של המדינה האיסלאמית אולי יתפזרו, אבל הרעיון הדאעשי לא ידעך כלל וכלל. להפך, הוא צפוי לגבור
הממשל האמריקני הודיע לאחרונה על יציאה למתקפה על א־רקה, הבירה הסורית של "המדינה האיסלאמית". הודעת האמריקנים מבטאת את ההיגיון הגדול, המארגן, של המערכה הנוכחית נגד דאעש. על פי ההיגיון הזה, המדינה האיסלאמית היא אכן מדינה. ומדינה מנצחת מדינה אחרת אם היא כובשת את בירתה. כיבוש כזה ממוטט את מוסדותיה של המדינה המפסידה ומכאן גם את הכוחות וההגנות שלה, והמדינה הכובשת יכולה "להשתלט" על המדינה המנוצחת.
צבא עיראק מתכונן לכיבוש מוסול (צילום: רויטרס)
אבל המציאות לא פועלת דווקא לפי ההיגיון, וזה לא מה שיקרה כשא־רקה תיפול מכיוון שהמדינה האיסלאמית איננה מדינה. גם אובדנה הצפוי של מוסול וגם השחרור העתידי של א־רקה לא יוכלו להעלים את "המדינה האיסלאמית", כיוון שהיא ביטוי אחד, או שלב אחד, במאבק מתמשך. תכליתו של המאבק הזה היא להכין את העולם לקראת יום הדין, ועולם מוכן הוא עולם שמבין את החולשה והשקר הטמונים בסדר פוליטי אנושי. המדינה הדאעשית היא מראה שנועדה להראות לעולם כולו עד כמה אין תקומה למדינות ה"ערביות" במזרח התיכון. תפקידה של המדינה הזו הוא לקום, ולאחר שקמה לשים ללעג ולקלס את המדינות סביבה. היא ממוססת גבולות ומבטלת השתייכויות לאומיות, כופרת בחוקי המדינות ובאלו של הקהילה הבינלאומית ושמה ללעג מושגים כמו "זכויות אדם".
חיילי צבא עיראק בפאתי מוסול. ''מבחינת דאעש, מדינה היא לא חזות הכל''.
צילום: AP
אבל דאעש לא מתיימר להיות חלופה שלמה ומלאה למודל המערבי או לכל מודל אחר. המדינה האיסלאמית היא קטע בדרך שסופה ידוע - יום הדין יגיע, הקרב האחרון יוכרע והמוסלמים ינצחו. ולכן, כשא־רקה תיפול דאעש לא יתפוגג. אם המדינה האיסלאמית המוחשית לא תוכל יותר למלא את התכלית הגדולה, יימצא אמצעי אחר.
כשהמדינה הפיזית תקרוס, אפופה להבות ודם, האזרחים שחיו תחתיה ודאי ינשמו לרווחה. חייליה של המדינה האיסלאמית יתפזרו, מי לארגוני טרור שונים ומי הביתה, אל ההורים המודאגים מתוניסיה ועד קוסובו. אבל הרעיון הדאעשי לא ידעך כלל וכלל. להפך, הוא צפוי לגבור.
הקרב במוסול. ''כשא־רקה תיפול דאעש לא יתפוגג''.
צילום: AFP
הקמתה של המדינה האיסלאמית היתה קפיצת מדרגה משמעותית עבור הג'יהאד הגלובלי. רבים דיברו על ח'ליפות בשנות קיומו של הג'יהאד, משנות ה־80 באפגניסטן ועד היום, אבל איש לא הרגיש בטוח מספיק כדי לבצע. דאעש עשו את הצעד והצליחו בדיוק מכיוון שמעולם לא חשבו שמדינה היא חזות הכל.
זיכרון המדינה האיסלאמית יעודד את המאמינים החדשים, מאוגדים ויחידים, להמשיך לערער את היציבות והלכידות במדינות המחיה שלהם. האלימות תמשיך להיות, ואפילו ביתר שאת, המוצא הזמין והיעיל ביותר להרחבת המאבק האמוני הדאעשי. אין סיבה לצפות בהכרח לפיגועי ראווה בסגנון אל־קאעידה. תכליתה של דאעש לא טמונה בחיזיון, בהרס גורף או בכמות הרוגים בלתי נתפשת. אבל אפשר לצפות לתגובה עיקשת ובלתי מוגבלת בזמן או בטווח. מות הקדושים במוסול וזה הצפוי בא־רקה לא יתרחשו בגלל הנאמנות למדינה, אלא בגלל המחויבות לתנועה הבלתי פוסקת קדימה, לקראת הסוף המובטח.
הכותב הוא מומחה לטרור עולמי ואיסלאם ומרצה בחוג לאיסלאם ומזרח תיכון במרכז האקדמי שלם
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם