בציבור החרדי החליטו לדבר על תקיפות מיניות
פתאום מותר לדבר על תקיפות מיניות – בישיבה, בשכונה, במשפחה. שיחה עם רחלי רושגולד, ממייסדי עמוד הפייסבוק "לא תשתוק"
אנחנו קובעים ברבע לשש בבית קפה אבל אני מגיע בשש ורבע, מבויש עד עמקי נשמתי: תמיד סלדתי מאיחורים, ואם יש משהו שגורם לי להתעצבן באמת על שירן זו הנטייה שלה להתחיל להתארגן לאירועים בין חצי שעה לחמש שעות מאוחר מדי. אבל מה לעשות, איזה דביל החליט להתנגש עם הרכב במעקה הפרדה ליד אוניברסיטת תל־אביב בדיוק כששירן יצאה משם, מה שגרם לה לעיכוב די רציני.
עוד כותרות ב-nrg:
- ההורים התפללו ובכו: "לא האמנו שהוא יצא מכאן"
- קובי פרץ הורשע בהעלמת מס במיליוני שקלים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אני מזהה אותה כמו שמזהים בימינו כל מי שלא פגשת מימיך: באמצעות תמונת הפייסבוק שלה. בכלל, נדמה לי שיעזור מאוד אם בכל פעם שאנחנו נפגשים עם מישהו שלא פגשנו מעולם נביא איתנו מסגרת עץ קטנה ונשים אותה כך שתקיף את הפרצוף שלנו כך שיהיה קל יותר להיזכר בתמונת הפרופיל.
אני מגיע חמוש בהתנצלויות על האיחור, אבל נדמה שהיא בכלל לא שמה לב שאיחרתי. אני שואל אותה איך היא הגיעה מירושלים והיא מספרת לי על שילוב בין אוטובוס, רכבת ומונית. "נכשלתי בטסט, לצערי. מחכה לטסט הבא", היא אומרת לי, ואני עונה לה שאת הטסט של "לא לגרום לי להרגיש ממש רע על האיחור" היא דווקא עברה בהצלחה.
קוראים לה רחלי רושגולד, למרות שאצלי בטלפון היא שמורה כ"בתאל" - לא יודע למה, אבל זה השם ששמעתי בפעם הראשונה שדיברתי איתה. זה קרה לפני כמה חודשים, בעוד ערב רגיל של התלהבות מוגזמת מדברים מובנים מאליהם שהעולל עושה, בסגנון "יואו מאמי, הוא ממצמץ מה זה יפה, תדע לך שבדרך כלל הם מתחילים למצמץ ככה רק בעוד כמה חודשים".
קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה שהיה נראה לי נחמד, והחלטתי לענות. ככה זה עם מספרים שאני לא מכיר: אני מסתכל על המספר, ואם הוא בא לי בטוב אני עונה. תקראו לזה אינטואיציה. בעצם, אל תקראו לזה אינטואיציה: רוב המספרים הלא מזוהים שאני עונה להם מובילים לשיחות נוראיות עם קבר רחל.
בכבודו ובעייפותו, עניתי כשהיא שאלה אם היא מדברת עם יותם זמרי. "נעים מאוד, מדברת רחלי" - כאן שמעתי "בתאל" – "ואני צריכה שתעזור לנו". במה אני יכול לעזור? "אני צריכה שתעזור לנו לפרסם דף פייסבוק שעוסק בתקיפות מיניות בחברה החרדית". ניסיתי לגשש ולהבין במה מדובר, אבל רחלי דילגה על הגישושים והקפיצה אותי מיד למים העמוקים, תוך שהיא מספרת לי על "לא תשתוק", עמוד הפייסבוק שהקימה עם שלושה חברים שהכירה ברשת: אביגיל קרלינסקי, צביקי פליישמן ויעקב מתן.
לא באמת הצלחתי לעקוב אחרי כל מה שהיא סיפרה לי. היא דיברה בקצב מאה קמ"ש ואני כבר מזמן הייתי על עשרים, אז הסברתי לה שיש פער ושאלתי אם במקום שיחה טלפונית היא מעוניינת להיפגש. היא אמרת שכן, אני אמרתי מגניב, העולל אמר תן לי אוכל. קבענו וניתקנו. לכן כששנינו נפגשים בקפה, הרבה אחרי שיחת הטלפון הזאת, אני עדיין מנסה להבין מי עומדת מולי.
רחלי מספרת לי שנולדה לזוג הורים חסידי גור ושיש לה שני אחים. משפחה חשוכת ילדים. היא גדלה בירושלים והספיקה להתחתן, להביא לעולם שלושה ילדים משלה ולהתגרש. אני פותח עיניים חילוניות: להתגרש? זה מותר בכלל? היא צוחקת ועונה שכן, "ממש היום, אגב". היא מחויכת יחסית, אז אני מבין שהיא בסדר ומרים איתה לחיים של קפה הפוך להצלחה זוגית בהמשך. העיניים החילוניות והסטיגמתיות שלי נפתחות שוב כשאני שומע שהיא אחות בבית החולים שערי צדק בירושלים, ועוסקת גם בייעוץ מיני בחברה החרדית. יש בכלל דבר כזה?
הנושא הזה זורק אותנו מיד לנושא שלכבודו התכנסנו, ואני מבקש ממנה לספר לי איך התחיל הרעיון של "לא תשתוק". "אביגיל התחילה הכול", היא אומרת ומראה לי את הפוסט של אביגיל, המספר על חברה שלה שהותקפה מינית בידי רב שאירח אותה ואת משפחתה בשבתות. הסיפור עורר לא מעט הדים, וגרר שרשרת תגובות בלתי נגמרת. עקב כך היא החליטה להעביר את הדיון לעמוד נפרד, מחוץ לדף הפייסבוק האישי שלה.
למה שקרה אחר כך אף אחד לא היה מוכן. בתוך כמה ימים וללא כל פרסום החלו לצוף בעמוד עשרות סיפורים של נשים וגברים שהותקפו מינית ומשתייכים כולם לחברה החרדית. "אל תטעה", רחלי אומרת לי. "זה לא קורה אצלנו יותר מאשר אצל אחרים, אבל פשוט לא מדברים על זה. לכן, כשמישהו סוף־סוף נותן לזה במה, כולם רוצים לעלות עליה ולספר את הסיפור הנורא שלהם".
אני שואל אותה למה היא מתכוונת והיא נותנת לי דוגמה מצמררת: זה כמו סרטן. פעם, אם מישהי חלילה הייתה מגלה שהיא חולה, היא לא הייתה מדברת על זה עם אף אחד. היום אישה חרדית שחולה בסרטן מקבלת תמיכה מכל עבר - הקהילה תסייע לה, חברות יבשלו בשבילה, ידאגו לה. נושא התקיפות המיניות נמצא איפה שנמצאה פעם מחלת הסרטן: ברחוב הבושה פינת השתיקה. לא מדברים על זה, לא מוציאים החוצה. לפעמים כי מתביישים, לפעמים כי לא רוצים, ולפעמים כי פשוט לא יודעים למי לפנות.
"אפשר להגיד הרבה על החילונים", היא אומרת, "אבל משהו השתנה בשיח על הנושא הזה בשנים האחרונות. נכון, עדיין לא קל לאישה שהותקפה מינית לצאת החוצה, אבל ברור שיהיו מי שיעזרו, שיעמדו לצדה, שילחמו איתה. בחברה החרדית זה אחרת. בחברה שכל כך דואגת מ'מה יגידו' קשה הרבה יותר לעמוד מול כולם ולהגיד: הותקפתי".
ואת, רחלי, הותקפת בעבר? - אני מחליט לשאול אחרי היסוס קצר. היא לא נרתעת ועונה מיד: "כן". הוא היה מישהו מהשכונה. אני מנסה לתת לשיחה זמן להתאושש, אבל היא לא זקוקה לו. "לא חשבנו שהעמוד יתפוס ככה", היא אומרת. סיפורים וטקסטים החלו לזרום, ואיתם המון הודעות פרטיות שהגיעו לתיבת הדוא"ל של העמוד.
עוד עדות על בחור שמספר איך נאנס אינספור פעמים בישיבה שבה למד, עוד עדות של בחורה שמספרת איך נאנסה במשך שנים בידי שכן, עדות על גיס שאנס את גיסתו, רב שתקף מינית עשרות ילדים. העדויות החלו להיערם. "אנחנו חדר מיון של תקיפות מיניות, ובחדר מיון החלק הכי חשוב הוא קודם כול להקשיב", היא אומרת. "אנחנו כל הזמן לוקחים בחשבון שייתכן מאוד שבשביל רוב האנשים שחולקים את סיפורם זו הפעם הראשונה שמישהו באמת מקשיב. זו הפעם הראשונה שהם מרגישים מוגנים מספיק כדי להפסיק לשתוק ולהתחיל לדבר".
נדמה שהשתיקה היא האויב הכי גדול של רחלי. לו הייתה יכולה, הייתה יוצאת עם מגאפון לרחובות ירושלים וקוראת לכולם לצרוח בו את אשר על לבם. במחשבה שנייה, זה בדיוק מה שהיא עשתה: במקום הרחובות יש פייסבוק, במקום המגאפון - מקלדת.
האם הם התייעצו עם רבנים לפני שפתחו את העמוד? לא, רחלי מחייכת ואומרת שיש פסוק אחד שגרם לה להבין שהם עושים משהו חשוב: "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה". "תבין, אונס זה רצח", היא אומרת. "לא היית שואל אותי אם הלכתי להתייעץ עם רבנים אם הייתי פותחת עמוד שבו אנשים מספרים על רצח. זה בדיוק מה שזה".
אני מזמין את ההפוך השלישי שלי ונותן לה להמשיך לדבר. "החברה החרדית היא חברה סגורה, שעוסקת בצניעות, והיא דבר מופלא", היא אומרת. "אבל החומות האלה יוצרות גם כר מסוכן מאוד של שתיקה. מאותו מקום צומחים עברייני המין, כי מי שיודע שיפחדו לדבר עליו מפחד פחות לבצע את פשעיו".
החלומות שלה גדולים. היא רוצה להקים מרכז לנפגעי תקיפה מינית בחברה החרדית, להעביר סדנאות בבתי ספר. "למי שם יש כלים לזהות ילדה שמישהו פוגע בה? מתי בפעם האחרונה דיברו בבתי הספר האלה על מה מותר ומה אסור, ולמי מותר, ולמי אסור?".
את שצף השיחה קוטע צלצול טלפון. אחד הילדים של רחלי, מתברר, ניצל את ההיעדרות של אמו ואימץ חתול רחוב באופן ספונטני. לפי התגובה שלה הוא לא היה אמור לעשות את זה. "אני התחתנתי עם 'לא תשתוק'", היא ממשיכה אחרי ששיחת הטלפון מסתיימת. "זו השליחות שלי, הייעוד שלי, וכשאני רואה כמה סיפורים נחשפים בעמוד אני מבינה את החשיבות שלנו. תראה, זה אמנם קורה לאט, אבל יש התעוררות. דברים משתנים".
היא מספרת לי על שלושה נערים מביתר־עילית שהוטרדו בידי המורה שלהם. אחד ממקימי "לא תשתוק", צביקי פליישמן, פתח שרשור מיוחד בפייסבוק שבו קיבלו הנערים מאות מכתבי תמיכה. רחלי והחברים מתכוונים לכרוך אותם לספר תמיכה מיוחד, ולהעניק אותו לשלושת הנערים. היא מספרת לי גם על ועידה בהשתתפות 200 רבנים שעסקה בנושא, מחזה נדיר מאוד בעולם שכל כך אוהב את השתיקה. "עם חלק מהרבנים אנו עובדים בשיתוף פעולה מלא", היא אומרת. "זו אמנם לא התגייסות כללית, אבל יש התקדמות בנושא".
אבל רחלי לא מחכה לרבנים, ורצה קדימה בכל הכוח. היא מספרת לי שהם בדרך להפוך לעמותה, ושארגון "ידידות טורונטו" עומד לאמץ אותם כדי שיוכלו לתת טיפול לכל נפגע שיפנה אליהם. העיניים שלה נדלקות כשהיא מדברת על זה. האמת, גם שלי. "חלק מהסיפורים שקיבלנו הועברו כבר למשטרה אבל אני לא ממש מתעסקת בזה", היא אומרת. "אותי מעניינים הנפגע או הנפגעת, איך אני עוזרת להם, איך אני גורמת להם להבין שיש פה מישהו שבסך הכול רוצה להקשיב, ויכול להפנות אותם לגורמים מקצועיים".
אני מסתכל עליה בחצי הערצה וחצי הערצה גם כן. לפעמים אני שוכח כמה החברה שאני חי בה, על אף חסרונותיה, נהנית מיתרונות של שיח חופשי - אמנם אכזרי לעיתים וקשה, אבל אין ספק שהוא מאפשר למותקפים מינית להוציא את הסיפור שלהם החוצה.
אז מה את רוצה, רחלי, אני שואל אותה רגע לפני סיום השיחה. והיא עונה: "אני רוצה שכל נפגע או נפגעת ידעו על 'לא תשתוק'". אומרים שכל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם מלא, אז עשו טובה: חפשו את "לא תשתוק" בפייסבוק, ותגלו עמוד שמציל לא מעט עולמות.
אקו"ם