בזכות פוטין: דאעש הפכה לחלום הוורוד של המחר
פוטין הכריז על נסיגה, אובמה לא טרח להיכנס, והסורים מצאו עצמם תקועים בין אסד לדאעש. האם נגד הסיכויים דאעש יעניק להם יציבות?
אהוד ברק לא היה עושה את זה מהר יותר: 24 שעות אחרי שהדהימה את העולם עם החלטת הנסיגה הפתאומית שלה מסוריה, רוסיה של פוטין כבר הספיקה לקפל ציוד. בשעה שהמערב עוד ניסה לעכל את הבליני שפוטין בישל לו ותהה איזו וודקה תחליק את זה טוב יותר בגרון, נשיא רוסיה כבר נהנה להרהר בהרגליו הישנים: שתייה חריפה, רכיבה על סוסים ואוקראינה.
עוד כותרות ב-nrg:
- מבוכה במשרד החוץ: ישראל ויתרה על מינוי דני דיין?
- קובי פרץ הורשע בהעלמת מס במיליוני שקלים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשלב המוקדם הזה עוד לא ברור האם הבינלאומיים יתרשמו מהמהלך עד כדי כך שישחררו את חבל הסנקציות הכרוך סביב צווארה של רוסיה מאז סיפוח חצי האי קרים, ועוד פחות ברור איך המהלך ישפיע על ישראל. ובכל זאת, מסקנה אחת אפשר ללמוד כבר עכשיו: אין לנו על מי לסמוך אלא על כוחנו שבארץ ועל אבינו שבשמיים, לאו דווקא בסדר הזה.
חמש שנים לאחר שפרץ האביב הערבי את הגבול הסורי, המעצמות הגדולות הוכיחו שהן יודעות לספק קרשי הצלה לא רעים בכלל - עד שהן מחליטות לאסוף את העצים הללו, לייבש אותם היטב ולחמם בעזרתם את הסלון בבית הפרטי שלהן. אחרי שסוף־סוף הצליחה לסמן לעצמה מי הרעים ומי העוד יותר רעים בסיפורי חומס ודמשק, שלחה ארה"ב כוחות אוויר לעזרת העם הסורי, אבל היא עדיין מסרבת בתוקף לצרף אליהם כוחות יבשה שיכריעו את המערכה. כשהיא מתפארת בנשיא זוכה פרס נובל לשלום שעושה קולות של "כשמהטמה גנדי פגש את מאמא תרזה", לאמריקה לא דחוף להכריע את הקרב הזה, גם אם מדובר בעימות מול ענקי טרור.
רוסיה מצדה עוד ניסתה להיראות כמו התאום המטורף שלא מחויב לכללים ולא דופק חשבון, אבל זה עבר לה. בהנחה שיש לרוסיה סיבות טובות יותר להתערב בנעשה בסוריה, מלבד הצורך להטריף את הישראלים עם אתגרי שיכול אותיות, הרי שהנסיגה החפוזה שלה השבוע מלמדת שלכל אינטרס חזק יש אינטרס חזק ממנו. בשורה התחתונה, למרות הכוחות שהשאיר פוטין בחזית הסורית, האיתות האחרון מהקרמלין למשטר אסד נשמע כמו צליל מתחמק של שיחה ממתינה.
מלחמת הדמים בסוריה החלה במחאת כפריים שולית כמעט, אומצה בידי כוחות מרד דומיננטיים יותר, המירה את עצמה למלחמת דת והתפתחה לממדי הרג שקשה היה לצפות. בשנים הראשונות עוד יכולנו לשמוע את מיטב פרשנינו מסבירים שזו רק שאלה של זמן עד שמשטרו של אסד ג'וניור יגיע לקצו, אבל הג'וניור עצמו לא נבהל, ובינתיים במלחמת ההישרדות האישית־עדתית שלו הוא יוצא כמנצח. כמנהיג של אומה, לעומת זאת, קצת פחות.
ארבעים אחוז משטחה של סוריה הגדולה נתונים כעת לשליטת ארגון המדינה האסלאמית. בעיניים המערביות שלנו מצטיירת תמונה פרימיטיבית של חרב מתעגלת המונפת על צוואר הקדמה, אבל דאעש הקים לעצמו מדינה בתוך מדינה. בזמן שהשלטון העלווי עסוק בשימור האחיזה בשטח שעוד נותר לו, ארגון המדינה האסלאמית מבסס כבר מוסדות חינוך ומשפט, ארגוני בריאות ומשרדי רווחה. 11 מיליון פליטים סורים – רובם עדיין בגבולות ארצם – מתחילים להבין שאירופה צרה מלהכילם, ולפי מה שהם רואים מסביב, האלטרנטיבה הג'יהאדיסטית נראית אטרקטיבית יותר. בשביל חסרי הבית שנותרו חסרי כול בארצם, דאעש הוא לא הטירוף, הוא הפתרון. בשעה שאצלנו מזועזעים מהרס העתיקות, המדינה האסלאמית מוכרת את עצמה כמי שמחזירה עטרה ליושנה. השיטות אולי נשמעות כמו עוד פרק בתעלולי עלי באבא וארבעים השודדים, אבל במקומות שהוא שולט בהם, ארגון הטרור העשיר בעולם מצליח למשוך לזרועותיו יחידים ומשפחות. לא רק בגלל הרעיון היומרני שלו, שמצית את לבם של מוסלמים קיצוניים ברחבי העולם כולו, אלא גם כי הוא מוכר את הסחורה המבוקשת ביותר בשוק: קורת גג.
כרגע המחיר שדורש דאעש בתמורה לכך הוא בלתי נסבל, בעיניים של מוסלמים המצויים בהוויית המודרנה. אלא שעם הזמן החולף והפליטות המאיימת, התנאי הזה מתחיל להישמע סביר בשביל השכבה העממית המוכה והנרדפת, הזרוקה ברחבי סוריה לאנחות. אם המעצמות הגדולות לא ישכילו להניח לעת עתה למחלוקות בנוגע למשטר אסד, ולהתרכז במלחמה המשותפת באסלאם הקיצוני, הן ייאלצו להתמודד בעתיד הלא רחוק עם מיליוני ג'יהאדיסטים שיתקבלו לשורות המדינה החדשה. מה שעד לא מזמן נשמע אכזרי ובלתי נתפס, עשוי לקבל גוון ורדרד בקרב הסורים התועים. אחרי שדאעש יעניק להם את היציבות שהם חסרים כל כך, גם האידיאולוגיה ועיקרי האמונה יאומצו בחום.
יש אלטרנטיבה
לא הרבה הצגות־שמינית בחודש אדר מעלות דמעות בעיני הצופים. לא הרבה מאלו מצליחות לצקת תוכן עמוק לאירועי השיא של כיתות י"ב, שבדרך כלל מעדיפים להתמקד בהגחכת צוות ההוראה והנהלת המוסד החינוכי. ובכל זאת, בראשית השבוע הזה הצטופפו מאות צופים באולם האודיטוריום של עפרה, ומחו דמעה של התרגשות מול ההיסטוריה הציונית שעלתה שם על הבמה.
השמיניסטיות שלטו כמקובל בכל הערב – מהתסריט, דרך הריקודים והמוזיקה ועד לפרטים הקטנים ביותר בתפאורה – והחזירו לחיים את ימי המחתרות בסיפור אהבה קטן שליווה את האירועים הגדולים של התקופה: פליטי השואה, פיצוץ מלון המלך דוד ותקופת הסזון; הבריחה מכלא עכו, והצבעת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947. בלי להתחמק מהמורכבות שבגישות השונות של המחתרות, הציגו התלמידות בכישרון רב בפני הצופים את המתחים והקשיים, כמו גם את גודל הפלא של הולדתה של מדינה.
פוטין וריבלין
קרדיט צילום: מארק ניימן/לע''מ
רגע אחרי ההצבעה ההיסטורית, כשהדמויות הנרגשות כבר מביאות את המחזה לכדי סיום שיש בו מבט מלא תקווה אבל גם מלא דאגה, שאלה אחת הדמויות הערביות בגיחוך: "אתם היהודים תקימו מדינה? אתם? הרי תאכלו אחד את השני! לעולם לא תצליחו להקים מדינה". בנות האולפנה חסכו מאיתנו את הספוילר וסיימו את ההופעה בשירת "פנינו אל השמש העולה", שהתחברה לשירת התקווה שהקהל כולו הצטרף אליה. היום אנחנו יודעים איך הסיפור הזה התפתח. ואנחנו יודעים שהערבי ההוא צדק אבל גם טעה. אנחנו אוכלים זה את זה, אך הקמנו יחד מדינה.
היה קשה לעמוד מול הבנות הללו ולשמוע את התקווה בת שנות אלפיים בלי לדמיין את המחלפים המעטרים את הארץ, את בנייני האדירים ואת גני המדע והטכנולוגיה. היה בלתי אפשרי לצפות בתלמידות הנרגשות והמוכשרות בלי לחטוף לרגע זעזוע של הכרת תודה.
בשעה שנסחפנו לעולם המומחז שהזכיר לנו כיצד הגענו עד הלום, נסוג פוטין כאמור משכנתנו הסורית ופתח פרק נוסף בעימות הפנימי האינסופי שלה. סוריה זכתה לעצמאות שנתיים לפנינו, אבל בעשרים שנותיה הראשונות הספיקה להיקלע למספר דו־ספרתי של מהפכות צבאיות ואזרחיות. התירוץ המקובל לאנדרלמוסיה המתמדת הוא השבטיות הבלתי מתפשרת שמאפיינת את המדינה שאולצה להתחבר לה יחדיו. אבל מול בנות השמינית של אולפנת עפרה זה נשמע כמו תירוץ עלוב. במציאות הישראלית, למרות צלקות הסזון והאלטלנה, הפנתרים השחורים וקשיי העיכול של הדת ושל המדינה, הקרע הזה לא כילה אותנו. אם בתחילה נראה שלולא מורא בן־גוריון ההגנה את אצ"ל חיים בלעו, הרי שזה למעלה משישים שנה אפשר לומר שמורא גדול וקיומי יותר מחזיק אותנו יחד.
מודעים לקרע הישראלי הבלתי הפיך שבו מאיימים עלינו בימים אלה, באודיטוריום בעפרה הצביעו השבוע שוב לטובת תקווה לעם היהודי. בלי מסכות, בלי טיפת ציניות ובלי להתחשב בנפצים האידיאולוגיים המאיימים שם בחוץ, בנות האולפנה המקומית סיימו את האירוע בריקוד הורה סוחף ומרגש והחזירו את כולנו לרגע אחד לנקודת ההתחלה. מי שמסוגל להרים את העיניים מתלאות פקקי הבוקר וציפורני מהדורת החדשות הקרובה, מוזמן לתת לצלילי ההורה ללוות אותו למשך תקופה ארוכה. מי שהציונות המתפרצת הזו דביקה לו מדי, מוזמן להעיף מבט צפונה לעבר סוריה, ולהיבהל בכוחות עצמו מהאלטרנטיבה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם