כל גבר הוא מטריד בפוטנציה וכל אישה קורבן?
סיפור המגילה שווה מחשבה אקטואלית כי מה שקורה היום הוא תמונת ראי מעוותת של העבר שבו כל אישה היא לילית מפתה והגבר קורבן של מיניותה. ומה שהיה נכון לפני אלפיים שנה נכון גם היום: גברים מנצלים את כוחם ומרותם, אבל נשים גם משתמשות במיניותן
אז פורים בשבוע הקרוב. יפה. נדמה לי שאם מרדכי היהודי היה חי היום, לא רק שהוא לא היה עובר את ועדת טירקל, היו קוראים להביא אותו לבית הדין לפשעי מלחמה בהאג. יש מצב שגם היו עושים לו שיימינג בפייסבוק על סרסור באסתר, ודורשים מהמשטרה לפתוח בבדיקה. בסדר, אבל אחרי כל הביקורת המודרנית והפוצ־מודרנית, בואו לא נשכח שסיפור ההצלה במגילה מבוסס על אחד הכוחות העוצמתיים ביקום.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- מה עם המונופולים? שכר הבכירים הוא טיפה בים
- חוק המקוואות: שיאים חדשים של כפייה דתית
- הכירו את הארגון שזמם לשבש את פעילות העליון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כדי להבינו וגם כדי לעסוק באקטואליה במרומז, ברשותכם, נעבור לטקסט עברי אחר, קדום אף הוא, העוסק בתקופה שאינה רחוקה מזמן המגילה. 'ספר עזרא החיצוני' הוא אחד הספרים החיצוניים שלא הוכנסו לקנון התנכ"י (למעט אצל הכנסייה היוונית־אורתודוקסית). הספר מיוחס לעזרא הסופר, ונחשב מקור היסטורי חשוב ומהימן על תקופת שיבת ציון שהמידע עליה מצומצם.
במבוא לתרגום הספר מיוונית, כותב המתרגם אברהם כהנא: "הספר עזרא החיצוני אין לו שם וזכר בספרות העברית, משום שמקורו העברי הלך לאיבוד, ודאי כמה זמן לפני החורבן, ולא נשאר הימנו אלא תרגומו היווני".
עם זאת, אין ספק כי הספר נכתב במקורו עברית בארץ ישראל, כנראה עוד לפני חתימת התנ"ך. יוסף בן מתתיהו, למשל, הכיר את הספר כחיבור קדום בן מאות שנים, ונתן לו עדיפות על ספרי עזרא ונחמיה המקראיים כמקור ההיסטורי שלו.
תוכן עזרא החיצוני מקביל לתכני ספרי עזרא ונחמיה, למעט נושא אחד: הפרק העוסק בעלייתו של זרובבל לגדולה. בפרק ד' מובא סיפורו של זרובבל בן שאלתיאל, ממנהיגי שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון בחצר המלך הפרסי. סיפור המעשה מהדהד את המתרחש במגילת אסתר.
המלך דריווש עורך משתה גדול. שותה, משתכר ונרדם. שלושת הנערים המשמשים שומרי ראשו מתערבים ביניהם בשאלה מהו הכוח החשוב והמשמעותי ביותר בעולם. הם כותבים את תשובותיהם, ומניחים אותן לפני המלך הנוחר. כשדריווש מתעורר, הוא שופט בין הנערים לעיני כל פקידי האימפריה. הנער הראשון טוען כי היין הוא הכוח החזק ביותר ביקום. לדבריו, היין משווה בין קטון לגדול, ואינו מפלה בין עבד לאדון ובין עני לעשיר.
היין משכיח צרות, מטעה וגם מרומם. כולם משתכרים באותה מידה, מאבדים את זכרונם, מבצעים מעשי שטות, וכאשר מתפכחים לא זוכרים דבר. הנער השני, החנפן, טוען כי המלך הוא הכוח החשוב בעולם. ברצותו משפיל גאים ומגביה שפלים, ומחליט בין מלחמה לשלום. על פיו יישק דבר.
הנער השלישי, זרובבל היהודי, אומר כך: "בני חיל, הלוא גדול המלך, ועל רבים מבני החיל גובר היין. ומי הוא המושל בהם, ומי הוא השולט בהם - הלא הנשים. נשים ילדו את המלך, וכל העם השולט בים ובארץ. ומהן היו, והן ריבו את נוטעי הגפן אשר ממנה יצא היין. והן עושות מלבושים לבני האדם, והן תיתנה יקר לאנשים, ולא יוכלו האנשים להיות בלעדי הנשים. ואם יאספו זהב וכסף וכל חפצים וראו אישה יפת תואר ויפת מראה, ועזבו כל אלה ונמשכו אחריה ופערו פה והביטו אליה, וכולם יבחרו בה מזהב וכסף וכל חפץ. איש יעזוב את אביו אשר גידלהו ואת אמו, ודבק באשתו. ועם האישה יעזוב נפשו, ולא יזכור אביו ואמו וארצו.
"ומזה עליכם לדעת שהנשים שולטות בכם. הלוא תעמלו ותיגעו, והכול אל הנשים תישאו ותיתנו. ולקח איש את חרבו ויצא אל פרשת הדרכים לגזול ולגנוב, ובים ירד ובנהרות, ואריה יראה, ובחושך ילך, ואשר יגנוב ויחמוס ויגזול - יישא אל האהובה. ואהב אדם את אשתו מאביו ומאמו. ורבים יצאו מדעתם בגלל הנשים, ועבדים נעשו בהן. ורבים אבדו ותעו וחטאו בגלל נשים.
"ועתה", חותם זרובבל, "הלוא תאמינו לי, הלוא גדול הוא המלך בשלטונו, הלוא כל הארצות ייראו לנגוע בו. והנה ראיתי אותו, ואת אפמה בת ברטק הנפלא, פילגש המלך יושבת לימין המלך. ותרם את המצנפת מעל ראש המלך ותשימה בראשה, ותך את המלך בשמאלה על הלחי. והמלך פעור פה הביט אליה בכל זאת, ואם תשחק אליו - ישחק, ואם תזעף עליו - יחננה כי תשלים איתו. הו, בני חיל, הלא גוברות הנשים אם ככה תעשינה" (ספר עזרא החיצוני ד', יד-לב, תרגום: א' כהנא).
על פי זרובבל, האישה היא הכוח החזק ביקום. גברים יבצעו את הפשעים הנוראים בעולם עבור חסדי אישה, ויסכנו את היקר להם מכול רק בעבור יופייה. שימו לב, אומר זרובבל, אפילו פילגש המלך מעזה וסוטרת על לחיו, והמלך מאפשר לה לעשות כרצונה.
אבל - משנה זרובבל פאזה לקראת סיום דרמטי - יש משהו שהוא מעבר לאישה. האמת הגוברת על הכול, ותחת משפטה רועדים כולם. ואז הוא מביא כדוגמה את מעשה יוסף ואשת פוטיפר. "ברוך אלוהי האמת!" מסכם זרובבל את נימוקיו, והמלך דריווש מכיר בו כמנצח בתחרות וכמי שאין נבון וחכם ממנו בממלכה. דריווש מניח לזרובבל לקבוע את שכרו, וזה כמובן מבקש בשם עמו את אישור המלך לשוב ולבנות את בית המקדש בירושלים.
נחזור לפורים. אלו העובדות: אסתר היא הסוכנת השתולה בחצר המלוכה הפרסית, מאטה הארי של העם היהודי. כוחה הוא כוח נשי, ותבונתה היא תבונתה העתיקה והעמוקה של האישה, זו היודעת נפש בהמתה, כלומר הגבר.
היהודים ניצלו ודינו של המן נחרץ, לא משום שאחשוורוש גילה לפתע את ההומניזם האוניברסלי, אלא מפני שהוא מצא את המן למרגלות מיטתה של אסתר. הקנאה לפילגשו בערה בו. קנאה שאסתר שתלה במערכה קודמת.
סיפור המגילה שווה מחשבה אקטואלית. הפרדיגמה המקובלת, שעל פיה כל גבר הוא מטריד בפוטנציה וכל אישה היא קורבן, היא תמונת ראי מעוותת של עבר שבו כל אישה הייתה לילית מפתה והגבר נעבעך, קורבן תמים של מיניותה. המציאות האנושית מורכבת, אבל מה שהיה נכון לפני אלפיים שנה נכון גם היום. גברים מנצלים את כוחם ואת מרותם, אבל נשים גם משתמשות במיניותן. שלא ניתמם. פורים שמח.
אקו"ם