ריציתי 7 שנים בכלא של בעלי, היום אני חופשיה
לאחר שבע שנות עגינות ו-14 דיונים שבהן הייתי בסך הכל "עוד תיק" - הפציע האור - אבל מקצהו האחר של העולם. בבית הדין הרבני בשיקגו הדיינים ראו אותי ואת הכאב שלי, באמת. הבנתי שיש יהדות שרואה את האישה, שאפשר גם אחרת. הגט המיוחל אצלי, אבל מה עם כל אותן הנשים שעדיין מחכות? טור מיוחד לכבוד "יום העגונה"
נתחיל מהסוף, אני אישה חופשיה. שבע שנים חלפו עד שהגעתי לרגע המיוחל שבו אוכל להגיד זאת, אבל בסוף זה קרה – קיבלתי את הגט המיוחל. באשר לדרך אשר עברתי עד לרגע זה, אין אלא לתאר אותה כמסע בשדה קרב אשר במהלכו שילמנו אני וילדיי מחיר כבד, כבד מדי.בשנים שחלפו היו לי כ-14 דיונים בבית הדין בירושלים. 14 פעמים שבהן הייתי צריכה להכין את עצמי להתכונן ולספר שוב את סיפור החיים הקשה שלי. 14 פעמים שבהן הייתי צריכה לנסות לנחש באיזה מצב רוח יהיו הדיינים, לנסות לצפות את ההחלטות שאקבל בעקבות הדיונים. 14 פעמים שבהן הייתי צריכה להתפלל לריבונו של עולם שאצליח להחזיק חזק באמונה, שכן מדיון לדיון בית הדין הפך למקום היחיד עבורי בו היה לי קל להגיע לידי זלזול בדת ובמוסדותיה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אחריך, גרבוז: מופע האימים של דויד גרוסמן
- אנחנו הפגומים? סינדרום האישה המוכה של הפריפריה
- הטרור בבריסל: תחליפו את המילה "נאצים" ב"אסלאם קיצוני"
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
חוסר אונים, תסכול והרגשה שאני בלתי נראית – אלה הן רק חלק מהתחושות שליוו אותי בדיונים בבית הדין. הדיינים לא טרחו לקרוא את פרוטוקול הדיון הקודם, או את תקציר סיפור חיי. בכל פעם מחדש הייתי צריכה לספר את הסיפור מההתחלה, לפתוח את הפצעים אשר לוקח זמן רב מאד למצוא להם. מלבד הקושי והלחץ הנפשי שבכך, היה בזה משהו משפיל והרגשה שהסיפור שלי לא מספיק חמור או מזעזע כדי שהם יזכרו אותו.
לצד חוסר האונים שלי, חשתי כי גם הדיינים עצמם חסרי אונים אל מול המקרה, ואולי בשל כך נמנעים מלרדת לעומקם של הדברים ולמצוא פתרון אמיתי לעניין. במקום זה, הם הציעו לי פתרונות "פלסטר" שיחזיקו עד הדיון הבא.
לא מספיק שעליי היה לשאת את התמודדויות שטמן לי היומיום ביחד עם המשא הנפשי הקשה לבדי - נאלצתי גם להתמודד עם מערכת שלא הקלה עליי בשום אופן והייתה רחוקה מלהסביר לי פנים. אין דרך אחרת להגיד את זה - הם פשוט לא ראו את הכאב שלי כאישה עגונה.
בכל דיון מחדש הרגשתי שלא שומעים אותי. שאנחנו, האנשים המחכים לזמנם הקצוב מול הדיינים - מעיקים עליהם ומונעים מהם "להריץ" את הדיונים. אף דיין שמולו הופעתי, לא השקיע מחשבה יצירתית בפתרון העגינות שלי. אף אחד לא ניסה לראות את התמונה הרחבה. לא ייאמן שאני כותבת את זה אבל באחד הדיונים הראשונים אפילו האשימו אותי במצבי, ובין רגע הפכתי מקורבן לתוקפת.
לאחר 7 השנים הרעות - הפציע האור - אבל מקצהו השני של העולם. זה קרה בנובמבר 2015 כשהגעתי לבית הדין "שיקגו רבניקל קורט" (CRC). הדבר התאפשר הודות למאמציו המרובים של רב הקהילה שאליה עבר בעלי, אשר טיפל במקרה במסירות וברגישות עד שהצליח להביאו בפני בית הדין.
מבירור שערכתי לפני הנסיעה הבנתי שהדיינים הצפויים לשבת בבית הדין בקיאים בנושא סרבנות גט וכי הם בעלי ניסיון רב. סופר לי ששלושתם עברו מבחני קבלה והידע, היכולות האישיות, ועוד מרכיבים חשובים נבדקו היטב. בליבי הפציעה תקוה שאחרי 7 שנים אולי הגיעה שעת רצון ויינתן לי הגט.
עד מהרה התברר לי, כי הבקיאות והניסיון של הדיינים ב-CRC הם רק קצה קצהו של תכונותיהם ויכולתם. התחושה הייתה שהם מתייחסים ברצינות רבה למקרה ויורדים לעצם העניין. הם הגיעו מוכנים לדיון, הכירו והבינו את המקרה על בוריו. הם השקיעו בי מחשבה והתייחסו לחיים שלי, כמו שראוי שיתייחסו אליהם. כאילו שהם חשובים.
כל מילה נשקלה, כל אפשרות נבחנה באופן רחב ויצירתי, כל טיעון נאמר במחשבה כדי שנגיע למצב המיטבי במהרה שבו אקבל את הגט והכל נעשה תוך כדי כך שהם שגילו כלפיי אמפתיה גדולה. אני לא הייתי "עוד תיק" שנערם על השולחן שלהם, והם היו שם כדי לפתור את העגינות שלי, באמת.
האווירה הייתה שונה עד לבלי היכר מזו שחשתי בבית הדין בארץ. הדיינים אומנם אפשרו לבעלי לשעבר להעלות את כל טענותיו תוך שהם נהגו בו בהגינות, אך בו בזמן השיבו באסרטיביות רבה ולכל טענה שלו ניתנה תשובה הלכתית ומבוססת. בקיאותם, לא הסתכמה בהלכה בלבד אלא גם בדרכו של עולם. ההתנהלות הזו, שלכאורה אמורה להיות כל כך מתבקשת ופשוטה - עוררה בי השתאות רבה. לא ידעתי שאפשר גם ככה.
סוף סוף חוויתי אוירה תורנית יהודית ראויה. חשתי שרואים ומכבדים אותי, עד כי לא היה אכפת לי מה יפסקו הדיינים. הדיון הענייני הפך לפסק דין מדויק ומסודר שלא הותיר שום מקום לספק או לפרשנות בנוגע לפרט כלשהו.
בעוד שבארץ נזקקו לדיינים לא פחות מארבע שנים כדי לחייב את בעלי במתן גט, כך שיתאפשר להפעיל סנקציות נגדו, לבית הדין בארה"ב נדרש דיון אחד בלבד לשם כך, וקביעה מפורשת שאם לא יעשה כן - לא יוכל להמשיך ולחיות בקהילתו החדשה.
משם, הדרך אל החופש הפכה טבעית ונטולת פחדים ובסופה הגיעו הגט המיוחל וההזדמנות להמשיך בחיי. משם צמחה ההבנה שאפשר גם אחרת.
הכותבת הייתה מסורבת גט במשך 7 שנים, ויוצגה על ידי ארגון “יד לאישה” מבית אור תורה סטון, המייצג נשים עגונות ומסורבות גט.
אקו"ם