על מי באמת צוחקים ב'כמעט שבת שלום'?
הניסיון להציג את האדם הדתי והמסורתי כחד ממדי לא רק שאינו מצליח, אלא שבהכרח מציג אותו כרב ממדי. בעבר, האמינו המדוכאים שהדימוי הנלעג שלהם זהה למי שהם באמת, אלא שבימינו כוחו של המבט המדכא הולך ונחלש. ומה ר' נחמן יאמר? צחקו בקול
מעטות הן הדמויות שמעוררות בי השראה כמו ר' נחמן. כמי שרואה עצמו כתלמיד נלהב שלו, אין לי אלא לפתח אהבה ורגישות מיוחדת לחג הפורים, שכן ר' נחמן הוא בראש ובראשונה יהודי של חג הפורים. יהודי של התחפושת, אך בעיקר יהודי של הצחוק או יותר נכון – חכמת הצחוק.מי שהחליט אי פעם להיכנס לתוך עולמו של ר' נחמן מברסלב וודאי הבחין במרכזיותו של רעיון הצחוק אצלו. השימוש שלו ברעיון הצחוק הוא אחד השכיחים בהגותו. אחת הדוגמאות המוכרות מופיעה בסיפורו 'מעשה ממלך עניו'. גיבור היצירה מחפש את פניו של המלך. הוא יוצא למשימה עם מידע ראשוני שהמלך אחריו הוא מחפש - רחוק מבני מדינתו. לכדי להצליח במשימתו הוא מנסה להבין את מהותה של אותה מדינה. איך? הוא מנסה להבין את הצחוק של המדינה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- רק פעם בשנה? שוב שלושה ימי חופש מן ההפקר
- ריציתי שבע שנים בכלא של בעלי, היום אני חופשיה
- חוק שכר הבכירים חושף את ערוות המחוקקים
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
אסטרטגיית הצחוק נושאת בחובה הגיון דתי עמוק. שהרי הצחוק הוא שבירת ההרמוניה המדומה הנמצאת בתוך מציאות כלשהי. ר' נחמן הבין היטב את הסכנה שבתפיסת עולם סופית ושלמה, ובעיקר את התפתותו של האדם לאפשרות זו.
עבורו, הצחוק הוא הרגע שבו נוצרת המודעות לתחפושת שאנו עוטים על עצמנו. גילוי הפער שבין הדימוי שלנו של המציאות לבין המציאות עצמה, זהו למעשה הרגע שבו אנו צוחקים. התפתחות עצמית חייבת לעבור דרך פירוק מבנה האישיות הנוכחי. ר' נחמן חשב כאמור שזאת מטרה אינסופית. האדם נדרש לכך עד אחרון ימיו. עליו להבין שהיכולת לצחוק על עצמו היא אחת הברכות הגדולות שקיבל.
די בעיון קצרצר בתולדותיה של הסאטירה הישראלית כדי להבחין במגמה הבולטת שם – מושאי הצחוק יהיו בעיקר ימנים, דתיים, מסורתיים ומזרחים. לא צריך להיות מבקר תרבות כדי להבין שיוצרי התוכניות שמו לעצמם ליעד להגחיך ולהלעיג את הקהלים הללו. הביטוי הרווח של ימינו הוא 'כמעט שבת שלום'. ראובן ובת דודתו אסתי הם ללא ספק צמד חמד משובח ביותר. מהדמויות היותר מצחיקות ושנונות שנראו כאן בשנים האחרונות.
כביכול, כמזרחי ומסורתי, הפינה הזאת אמורה להעמיד אותי בקונפליקט לא פשוט. מצד אחד, זה באמת מצחיק. הניואנסים חדים מאוד, הרעיונות מקוריים והשילוב שבין שפה מסורתית לשפה מודרנית הוא לא פחות מגאוני.
מצד שני, קצת נמאס שזה תמיד בא על חשבונך, נמאס שאתה יודע שיש לזה מטרות שהן הרבה מעבר להומור בלבד, נמאס שגם במרחבים הללו אתה מרגיש את נחת זרועה של ההגמוניה הישראלית ובעיקר נמאס מהשטחיות הכ"כ רחוקה מהמציאות שבה אתה מוצג.
אלא שבפועל יוצרי התוכנית לא ידעו שהחרב שאותה הם מחזיקים – חרב פיפיות היא. הניסיון שלהם להציג את האדם הדתי והמסורתי כחד ממדי לא רק שאינו מצליח, אלא שבהכרח מציג אותו כרב ממדי. מבט קצר ברחוב ובמרחבים הוירטואלים יוכיח שהקהל המסור ביותר של 'כמעט שבת שלום' הוא קהל דתי ומסורתי. על פניו זה אמור לפגוע בנו ולעורר את חמתנו, אלא שלמעשה זאת הזדמנות מעולה לצחוק על עצמנו.
למה? משום שבפעולת הצחוק אנחנו משיגים רווח כפול – חיצוני ופנימי. ברמה החיצונית מלמדים את אותה הגמוניה שתודעתנו מורכבת ועשירה הרבה יותר. גם אנחנו בזים לדימויים הרדודים המוצגים שם והבוז מוכיח שאין באמת התאמה בין תוכן הסאטירה לבין עולמנו הפנימי.
ברמה הפנימית אנחנו זוכים לאפשרות להתבוננות פנימית. הדימוי השטחי והנלעג איננו שקר מוחלט. בכל תרבות קיימים הרבדים הללו, אלא שבאופן אירוני הניסיון להלעיג את אותן קבוצות יוביל אותן למודעות ולהבחנה בהירה יותר בין הרבדים הרדודים לבין אלה העמוקים.
איני משלה את עצמי. לא כך היו הדברים פעם. המדוכאים באמת האמינו שהדימוי הנלעג שלהם זהה למי שהם באמת, אלא שבימינו כוחו של המבט המדכא הולך ונחלש. אנו יודעים מי אנחנו באמת. אנו יודעים להפוך את הקללה לברכה. כשנראה את עצמנו שוב במסכים הללו אנו ניזכר שוב בהגיון היהודי שלנו ובצחוקו העמוק של ר' נחמן, שבמודע או שלא, נמצא בכל אחד מאיתנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם