קסטרו מודל: אובמה מחבק את אימפריות הרשע
החיוכים הרחבים שליוו את ביקור אובמה בקובה שלחו מסר לאימפריות רשע באשר הן: ארצות הברית תעדיף להשפיל את עצמה, רק לא להתעמת אתכן. את הכוחות שלה היא שומרת לאיומים אמיתיים על שלום העולם, כמו קרוואן על גבעה בשומרון
רגע לפני תום המקצה האחרון של כהונתו השנייה, הצליח נשיא ארה"ב לרשום לעצמו עוד שורה וחצי בספרי ההיסטוריה. את השורה הקודמת רשם ברק אובמה כבר ביום השבעתו, בהיותו הנשיא האמריקני השחור הראשון.
מאז המתינו דברי הימים של אמריקה בפיהוק חסר סבלנות לשורה משמעותית נוספת, אך ללא הועיל. כוחות צבא הוזזו, חוקים נחקקו, אך רוב המהלכים הללו לא עברו אפילו את שלב המוקדמות בליגת בעלי המשמעות מרחיקת הלכת. גם פרס נובל לשלום שקיבל האיש על לא עוול בכפו, "על מאמציו לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ושיתוף הפעולה בין העמים", קמל אל תוך עצמו נוכח המציאות המייבשת. אבל בחלוף שבע שנים וחצי נחת השבוע מטוסו של אובמה בהוואנה הקובנית, ושבר בכך 88 שנות ניתוק דיפלומטי חריף בין ארה"ב לבין השכנה שלמרגלותיה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הרצון להפיל את נתניהו מוציא את השמאל מדעתו
- על מי באמת צוחקים ב'כמעט שבת שלום'?
- מודל לחיקוי? האישה מיסתורית שחז"ל מהללים
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
כרגע עוד קשה לרשום את הפסקאות הבאות בדברי הימים הנובעות מהפיוס ההיסטורי בין אבירת הדמוקרטיה למדינה הקומוניסטית, אבל בז'אנר הספרותי המדובר אף אחד לא ממהר להדפיס מהדורה ראשונה. שר ההיסטוריה בן האלמוות ניחן באורך רוח שמאפשר לו לחייך מהצד בלי לנקוט עמדה.
אנחנו, האוחזים במקלדת, קצרים יותר בזמן, וממילא ניחנו בהרבה פחות סבלנות. הביקור המלכותי נרשם כבר עכשיו כהישג שאולי יצדיק סוף־סוף את כותרת פרס הנובל שזכה בו אובמה כבר בשנת כהונתו הראשונה. פרשנינו הנלהבים מחאו כפיים בחום לאיש שמסמל עבורם את התקווה למימוש חזון אחרית הימים בזירה הבינלאומית. האופוזיציה האמריקנית התלהבה קצת פחות.
כמו במקרה איראן, גם במדינת קסטרו לא נרשמו שינויים מספקים שיצדיקו את הושטת היד מרחיקת הלכת הזו. ההפך. בשעה שאייר פורס 1 התכונן לנחיתה, עצרה הרפובליקה הקומוניסטית חמישים מפגינים, בני משפחה של אסירים פוליטיים, כדי שלא יקלקלו את הביקור המלכותי. בעוד אובמה מסמן להנאתו את הגבול הדמיוני העובר בין הנשיא לשעבר פידל קסטרו לאחיו הצעיר ראול, בקובה דיקטטורה כמנהגה נוהגת. האורח מצדו הבהיר מראש שלא ייפגש עם הלשעבר החולה, והעלים עין ממורשת קסטרו מודל שעדיין מושרשת היטב בממלכתו הבעייתית.
ושוב כמו במקרה איראן, שעה שקובה נאנקת תחת עול הסנקציות הכלכליות, והמשטר הקומוניסטי שלה עומד בפני קריסה, בא אובמה ומושיט לה קרש הצלה. הוא מבטיח עתיד של תקווה וחירות לעם הקובני, אבל מחזק דווקא את מנהיגיו מדכאי האופוזיציה, בלי שום תמורה מעשית או רעיונית מצדם.
נשיא ארה"ב אפילו לא השכיל להושיט יד לנרמול מתוך עמדת כוח. ראול קסטרו לא הטריח עצמו לצאת לביקור היסטורי במגרש הביתי של אובמה, וגם לא לקדם את פניו של ראש המעצמה הגדולה בעולם כשהגיע למגרש שלו. באקט בעל ניחוח משפיל נעדר הקסטרו מטקס קבלת הפנים לנשיא ארה"ב עם נחיתתו. אובמה, בכבוד עצמי של כפית חד־פעמית זולה שנמסה ומסתלסלת עקומות בהתאם לטמפרטורת הקפה שהיא אמורה לבחוש, הבליג ושלח אל מצלמות העיתונות את החיוכים המתבקשים.
לו למבזקנים של ספרי ההיסטוריה היה תפקיד משמעותי יותר משימור תאריכים, אולי היו מצליחים לנתח את המסר הסמוי שעולה מביקור היסטורי זה. הכשרת השרץ האיראני הטרי והעמקת היחסים עם דיקטטורת קסטרו מביאות כבר עכשיו תנופה כלכלית הייטקיסטית למשטרים שסבלו מבידוד עד לפני זמן קצר, אבל גם מעבירות מסר ברור לאימפריות רשע עכשוויות: המעצמה הגדולה שלחמה בנחישות מול כוחות הדיכוי והטרור העולמיים מסורסת כעת על ידי נער פרחים שעומד בראשה. עשרות ההרוגים ומאות הפצועים שנוספו לקורבנות דאעש בשבועיים האחרונים עוד לא הצליחו להביא אותו להצהיר שיעמוד בראש הקואליציה הבינלאומית הנדרשת במלחמה בטרור. את המסר התקיף המתבקש השבוע נוכח המציאות החליף חיוכו המפויס, המעטר את סרט הפנטזיה שהוא עדיין מתעקש להפיק.
בעוד נשיא ארה"ב מחזיק ידיים עם הנהגת איראן וקובה, הוא מוצא זמן ללבות את המתיחות המעייפת בינו ובין הצ'ילבה הישראלית. סגנו ג'ו ביידן - האיש שהצהיר שהוא ציוני נלהב בזמן שלחם בעוז לחתימת ההסכם עם איראן ונגד שחרורו של פולארד - שומר על נימוסים טובים יותר מול נתניהו, אבל גם שם אותו ואת מעודדי הטרור הפלסטינים בסירה אחת של סרבני שלום.
"אחרי עיסוק של 42 שנים בסכסוך, אני יכול להגיד שאין אצל ישראל ואין אצל הפלסטינים רצון לשלום", אמר השבוע בנאומו בוועידת איפא"ק. "מדיניות הבנייה בשטחים של ישראל מסכלת את הסיכויים לפתרון של שתי מדינות", הוסיף ביידן, ומיהר לגנות את היעדר הגינוי הפלסטיני לפעולות הטרור בישראל.
שוב הועלו על כפות המאזניים בנייה ביהודה ושומרון בצד אחד מול מעשי רצח בצד האחר. ביידן, תומך נלהב של פתרון שתי המדינות, גוער פעם אחר פעם בישראל על הרחבת ההתנחלויות, בין השאר על חשבון קרקעות פלסטיניות. איך אומרים בדיפלומטית? ביידן אינו דובר אמת. למרות הפשרות קלות פה ושם, מגמת ההקפאה של נתניהו עדיין נמשכת. חשוב מכך, בעוד בנייה לא חוקית בנגב מוכשרת בדיעבד, ביו"ש מונפת חרב ההריסה על כל מבנה שסימן שאלה מרחף מעליו, גם אם סוגיית הבעלות הפלסטינית לא הוכרעה חד־משמעית.
אבל הבעיה המשמעותית יותר בדברי ביידן, כמו גם אצל האוחזים בדעתו בקרב השמאל הישראלי, היא הנחת היסוד שההתנחלויות הן מכשול לשלום. לא הטרור, לא הסרבנות הפלסטינית העקבית לקדם צעדים בוני אמון, ולא היעדר השיח על ויתורים כואבים גם מהצד הפלסטיני של הסכסוך.
ההתנחלויות לבדן הן המסכלות את הגשמת חזון המזרח התיכון החדש, שכן הן מעצבנות את הפלסטינים. מתוך התפיסה הזו כמעט מתבקש לראות בטרוריסטים לוחמי שלום. איזו עוד ברירה יש להם כשלנגד עיניהם, תחת טריטוריה שוממה מזה מאות בשנים, צצים פתאום גגות אדומים של בתים עם גינה ואפילו כרמים ועצי זית?
התרגלנו לשמוע שישראל צריכה להוכיח רצינות בזירה הבינלאומית באמצעות פינוי אלים של מאות אלפי תושבים מבתיהם. על פחות מזה אין מה לדבר. הנהגת הפלסטינים מצדה לא נדרשת לשום תנאי מקדים, אפילו לא לגינוי הטרור. נוכח האלימות הקבועה מהצד הפלסטיני, הנחת היסוד כאילו החרבה ועקירה בלבד הן הפתרון לסכסוך, היא לא רק מסוכנת אלא גם חוטאת בעלבון לאינטליגנציה, ובעיקר לתפיסה המקורית של מושג השלום.
אקו"ם