נסיגה מיו"ש תוכיח שטרור הוא הדרך לכיבוש אירופה
דגל פלסטין במזרח ירושלים יגביר את תשוקת האסלאם הקיצוני לפעול להנפת דגלי דאעש בבריסל ובפריז. בכל העולם אין כתפיים רחבות מספיק כדי להישען עליהן אחרי טעויות שכאלו
גל הפיגועים החדש באירופה גרר גל ויכוחים חדש בישראל: האם הטרור האסלאמי שם הוא בעצם הטרור האסלאמי פה, או שמא מדובר בטעות אופטית בלבד? בימין טוענים שאין שום הבדל, בשמאל טוענים שאין שום קשר, ובמרכז מציעים לאירופים לאמץ את שיטות האבטחה שאמנם לא הספיקו למיגור הטרור אצלנו, אך לפחות הרחיקו אותו מזירות התעופה ומנתיבי התעבורה האוויריים.
ואכן, הפיגוע בבריסל היה שעתם הגדולה של גמלאי מערכת הביטחון שלנו, אנשי מרכז ברובם, שכבר אחרי פרשת ‘סבנה‘ והטבח בנתב“ג ב־1972 הקימו את מערך ההגנה האווירית האזרחית הבלתי חדיר שלנו. הם התייצבו באולפנים וגוללו בגאווה את ניסיונם, בתקווה שאירופה תשמע ותיישם. רובם אף המליצו לה להסיר כפפות ולטפל באוכלוסייה המוסלמית המקומית כמו באוכלוסייה חשודה, על כל המשתמע מכך.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- הרצון להפיל את נתניהו מוציא את השמאל מדעתו
- על מי באמת צוחקים ב'כמעט שבת שלום'?
- מודל לחיקוי? האישה מיסתורית שחז"ל מהללים
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
ההיגיון והניסיון מלמדים שאירופה אכן תנהג כך. אחרי עוד ארבעה־חמישה גלי פיגועים היא תשיל מעליה את כבלי נאורותה, תבצר את נמלי התעופה שלה ותנקוט אותן שיטות בדיוק שהיא אוסרת עלינו לנקוט – פשיטות על ריכוזי אוכלוסייה עוינת, בידוק סלקטיבי, גדרות ואפילו מעצרים מנהליים.
בד בבד היא תמשיך להטיל חרם על תוצרת ההתנחלויות, להתחבק עם אבו־מאזן ולדרוש מאיתנו לסגת מהגדה וממזרח ירושלים. לדעתה, הטרור האסלאמי באירופה מונע על ידי שנאה חסרת פשר של מוסלמים לנוצרים, בעוד שהטרור אצלנו הוא מלחמת שחרור צרופה. פדריקה מוגריני מתנגדת כמובן לכל טרור, אך לא עד כדי בכי עקבי מול המצלמות. התפרצות הרגשות הזו שמורה לפיגועים על אדמת היבשת. גם היא סבורה שאין כל קשר נסיבתי ומוסרי בין מה שקורה שם למה שקורה כאן.
בלי לשמוח לאידה, חלילה, חשוב להעיר שבכל זאת יש קשר מסוים: כשישראל תיכנע לטרור הפלסטיני – עם או בלי קשר לסוגיית הכיבוש – ותיסוג מיו"ש, הנסיגה הזו תהיה כשמן בעצמותיהם של כל אוהדי דאעש באירופה. הם ישתכנעו סופית שטרור אכזרי הוא הוא הדרך לכיבוש אירופה. דגל פלסטין שיונף במזרח ירושלים יגביר את תשוקתם לפעול למען חזון הנפתם של דגלי דאעש בבריסל ובפריז. פיגועי השבוע יהיו כסף קטן לעומת הפיגועים שיבואו אז, אחרי שישראל תיכנע ותקים את פלסטין. מוגריני תבכה שוב, והפעם שר החוץ הירדני יתקשה לנחם אותה. בכל העולם אין כתפיים רחבות מספיק כדי להישען עליהן אחרי טעויות נמהרות שכאלו.
במוזיאון ארץ ישראל בתל־אביב, דווקא שם, התקיים השבוע "הכנס הבינלאומי השלישי לשיבת הפליטים הפלסטינים". הוא אורגן בידי עמותת ‘זוכרות‘, כנראה קבוצת השמאל הקיצונית ביותר בארץ. אחת הנואמות, יהודית אילני, התעקשה לדבר באנגלית, והסבירה שהעברית היא "שפת הכיבוש". זו לא הייתה ההתבטאות הכי מוטרפת בכנס ההזוי.
אפשר לפטור אותו במשיכת כתף, ואפשר גם לראות בו ביטוי סמלי לתהליך ההסתאבות ההדרגתי של השמאל הקיצוני: מה שהתחיל בחזון "שתי המדינות" ובחשש מ"הכיבוש המשחית", נגמר במתן גט כריתות לעברית ובמיצג מבחיל עם דגל ישראל בכנס ‘הארץ‘. שיח זכויות האדם התחלף בשנאת ציון. “אני שונא את עם ישראל. עם רשע ומגעיל. אני אוהב את הפלסטינים יותר מאשר אותנו", אמר זאת מפורשות עמוס קינן המנוח כבר בעשור הקודם (מעריב, 2.10.2003).
פחות או יותר זה מה שקרה גם ל'שוברים שתיקה'. הוא מתנהל היום כארגון אנטי־ישראלי, תריסר שנים אחרי שבא לעולם כארגון לזכויות אדם גרידא. באתר האינטרנט שלו עדיין כתוב ש"מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית". כיצד ההגדרה הזו מתקשרת לפעילותו בתקופת 'צוק איתן'? האם דרום מערב הנגב או רצועת עזה הם שטח כבוש?
בקיץ 2005 מסרה ישראל לפלסטינים את אחרון הסנטימטרים הכבושים בעזה, ומאז היא אינה שולטת אפילו על תושב עזתי אחד. המצב החוקי בגזרה הזו זהה לחלוטין למצב בגבול הצפון. אף על פי כן ‘שוברים שתיקה‘ ערך חקירה מקפת של מבצעי ‘עמוד ענן‘ ו‘צוק איתן‘ – שהתנהלו ברובם מתוך שטחה הריבוני של ישראל ואף הסתיימו שם. פשעי מלחמה גדולים לא נחשפו, אבל גם פשעי מלחמה קטנטנים שכן התגלו הספיקו כדי להבאיש את ריחה של ישראל בעולם ולהקטין עוד יותר את המוטיבציה הצה“לית לצאת למבצעים דומים בעתיד.
בשלב מסוים, כך שמעתי מקצין בכיר מאוד, עקף הצבא משמאל את מחלקת הייעוץ המשפטי שלו. במהלך ‘צוק איתן‘ היא התירה לו פעולות שהוא חשש לבצע. ‘שוברים שתיקה‘ ושות‘ הצליחו להטיל עליו את מוראם ולכרסם בכך ביכולתה של ישראל להגן על תושביה בתוך שטחה הריבוני. הם לא יניחו לה אם תיסוג לקווי 67‘ גם בגזרת יו“ש, ולא רק בגזרת עזה. כשהפלסטינים יירו טילים מקלקיליה לכפר סבא, תחקירני הארגון יבחנו בזכוכית מגדלת את תגובת ישראל. הדו“חות שלהם ימשיכו לפרנס את מועצת זכויות האדם של האו“ם ואת פעילי BDS. ‘שוברים שתיקה‘ חותרים לשבור את ישראל שבשני צדי הקו הירוק.
האם הם עוסקים גם בריגול? ספק גדול. בוגדים? כנראה לא במובן המשפטי של המונח. רק בשבוע שעבר דחתה פרקליטות המדינה דרישה של עו“ד נדב העצני לחקור את אלון ליאל על עבירות הנוגעות בבגידה, בעקבות פעילותו הבינלאומית הנמרצת לבידוד ישראל. היא הסבירה שהפעילות של ליאל חוסה תחת כללי חופש הביטוי. קשה להאמין שתאשים בבגידה או בריגול את ‘שוברים שתיקה‘. אנשי הארגון פועלים כדי להזיק לישראל, אך אינם רשת ריגול קלאסית. הדרך הכי יעילה לפעול נגדם היא להמשיך להוקיע את פעילותם הגלויה, בלי להיגרר לרטוריקה קיצונית, עד שיאבדו את שאריות הלגיטימיות שלהם.
“הדעות שלי מבודדות יותר ויותר“, הודה השבוע הסופר דויד גרוסמן בריאיון שבו הביע תמיכה מחפירה בסימון מוצרים מההתנחלויות. זה נכון גם לגבי ‘שוברים שתיקה‘. הסחף הגדול שלהם שמאלה חיסל את סיכוייהם לסחוף אחריהם את עם ישראל. הם השתוקקו לסמן את ההתנחלויות, ובסופו של יום סימנו את עצמם.
אקו"ם