תאוות הלינץ': לאן נעלמה חזקת החפות?
חזקת החפות עומדת לאדם במישור המשפטי והציבורי, בין אם הוא איש הממסד הנערץ על הימין או פעיל 'שוברים שתיקה' מהשמאל
כמו בהרבה שבועות אחרים, גם בזה סיפקה המציאות הישראלית דוגמאות לכך שאנשים יכולים לנקוט עמדות מנוגדות ואף סותרות במקרים שלכאורה יש ביניהם לכל הפחות דמיון עקרוני - הכול לפי אופי הנושא והתפיסות המוקדמות של בעלי העמדה השונים.
מצד אחד היה הסיפור של 'שוברים שתיקה': בתחקיר של 'עד כאן' שפורסם מעל בימת ערוץ 2 נחשפו פעילי הארגון כשהם מתחקרים חיילים לא רק על מעשי עוול כלפי אוכלוסייה אזרחית, מטרתו המקורית של הארגון, אלא גם על פעילותם המבצעית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- איזה מנהיגים משאירים חייל חשוף בצריח?
- טראמפ הוא לא היטלר ולא משיח בן דוד
- קסטרו מודל: אובמה מחבק את אימפריות הרשע
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
התברר שפעילי הארגון מבקשים אף "לשתול" מראש אנשים מטעמם ביחידות שנחשבות מרכזיות מבחינת יכולת החשיפה של אופי פעילות צה"ל בשטחים. הכתבה לא טענה שהמידע הנאסף נמסר במזיד, או אפילו בשוגג, לידי גורמים עוינים, ובוודאי לא סיפקה הוכחה לכך. אנשי 'שוברים שתיקה' אפילו טענו שמטרת איסוף המידע הייתה דווקא לוודא את אמינותם של העדים.
''אנשי 'שוברים שתיקה' זכאים לא להיות מואשמים בריגול ובגידה''.
צילום מסך מתוך ערוץ 2
אבל אין ספק שעצם קיומה של פעילות מסוג כזה מעורר שאלות קשות ואף צורך בבדיקה – הן של הפעילות עצמה, והן של אופי הגורמים שאליהם הגיע המידע. זה לא הפריע לשיח הציבורי לנוע בין שני קצוות בעייתיים: מצד אחד היו אלה שכבר סימנו את 'שוברים שתיקה' כבוגדים וכמרגלים, ומנגד היו אלה שטענו כי עצם העלאת הנושא לדיון הוא סתימת פיות ורדיפה של ארגוני זכויות אדם, ובוודאי שכך הוא דינה של החקירה שעליה הורה שר הביטחון משה (בוגי) יעלון.
באותו שבוע עצמו סער השיח הציבורי גם סביב החלטתו של מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך לא להשעות קצין שנחשד בהטרדה מינית, לאחר שמחלקת המשמעת והיועץ המשפטי של המשטרה פרסמו המלצה דומה, וזאת בשל חולשת הראיות שנאספו עד כה נגד הקצין. במקרה הזה איש לא תבע למנוע לחלוטין את החקירה, והמפכ"ל עצמו אף הדגיש שאם בתום החקירה יימצא הקצין אשם - יינקטו נגדו הליכים מנהליים, שעשויים גם להגיע לפיטורים. כל הוויכוח סבב את התביעה להשעות את הקצין עד לתום ההליכים, כאשר לאור ההתמשכות הטבעית של ההליכים סביר להניח שפירוש הדבר הוא הפסקת עבודתו במשטרה.
אפשר כמובן למצוא הבדלים שונים בין המקרים, לחומרה ולקולא גם יחד, אבל המכנה המשותף של אופי השיח הציבורי בשני המקרים - ובעיקר של הלכי הרוח שהוא משקף - נראה גדול יותר מן ההבדלים: לשניהם משותפת תאוות הלינץ' שהשתלטה מזה זמן רב על האווירה הציבורית, והרצון לזנוח את חזקת החפות – לא רק החזקה המשפטית, אלא גם החזקה הציבורית שיכולה להיפגע ולהתמעט בשל עדויות ציבוריות מרשיעות עוד לפני שהוכרע הדין המשפטי. נכון לשעת כתיבת שורות אלה בשני המקרים טרם הוכח - לא רק משפטית, אלא גם תקשורתית-ציבורית - שאנשי 'שוברים שתיקה' מסרו מידע צבאי לגורמים עוינים, או שקצין המשטרה אכן ביצע את העברות המיוחסות לו. ובכל זאת, העליהום נגדם גועש.
והנה זה פלא, העליהום גם נחלק במידה רבה למחנות והשקפות: אנשים מהמחנה הליברלי נוטים להגן על חזקת החפות של 'שוברים שתיקה', אבל לתמוך בו-זמנית ב"מיצוי הדין" כלפי הקצין. מנגד, אנשים מהמחנה השמרני מבקשים לחזק את עמדת המפכ"ל לא להשעות את הקצין, אבל רואים באנשי 'שוברים שתיקה' כמי שלכאורה כבר הורשעו בריגול חמור.
הסיבה לחלוקה זו אינה בהכרח אופי העברות: אנשי ימין שמרני בוודאי מתנגדים לעברות מין, וגם סביר שרוב מוחלט של אנשי השמאל מתנגדים למסירת מידע לאויב. נראה שהסיבה העיקרית היא זהות החשודים - לאנשי שמאל ליברלי קל לראות בקצין משטרה נציג של ממסד כוחני שיש לפעול כדי לבלום אותו, בעוד שאנשי 'שוברים שתיקה' נתפשים כאוונגרד הנלחם בממסד ועל כן ראוי לתמיכה. גם ההפך נכון: אנשי מחנה שמרני נוטים לראות בקציני משטרה אנשים שתרמו את מיטב שנותיהם לחברה, ולכן ראויים להגנה כל עוד לא הוכח אחרת, בעוד שפעילי 'שוברים שתיקה' נתפסים כפרחחי אוונגרד שכבר הוכיחו את הבעייתיות שלהם בעצם הפניית העדויות שלהם לחו"ל.
אבל בני אדם הם בני אדם, והם זכאים לכבודם ולשמם הטוב בין אם הם אנשי ממסד כוחני שהקדישו את חייהם להגנת הציבור, או אוונגרד שובר נורמות. חקירות יסודיות צריכות כמובן להתקיים בכל מקרה, אבל עד שיושלמו זכאי קצין המשטרה לא לאבד את עולמו, בעוד שאנשי 'שוברים שתיקה' זכאים לא להיות מואשמים בריגול ובגידה. פעילותם הבעייתית בחו"ל מצדיקה את מניעת כניסתם למערכת החינוך ולצה"ל, אבל לא את התרת דמם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם