בג"ץ מתווה הגז: הכל לא שפיט, הכל כן פוליטי
בסיפור הגדול של השנה, בג"ץ מסומן כאויב הימין וחיילי צה"ל מסומנים כאויבי השמאל. דגל זכויות האדם נישא בגאון על ידי השמאל יחד עם המלחמה בהון-שלטון, ואילו דגל המדינה מסומן כרכושו של הימין. ככה, לאט אבל בטוח, יצר ההרס העצמי מפורר אותנו לגורמים
הסיפור הגדול באמת של השנה האחרונה מאז הקמתה של קואליציית הימין הצרה הוא לא מתווה הגז. הסיפור הוא לא אינתיפאדת הדקירות שמתרגשת עלינו ובטח שלא שוברים שתיקה מול הצבא המוסרי ביותר בעולם. הסיפור האמתי הוא על הימין שהחליט שהוא רוצה להתחיל למשול באמת, להתערב במהות ולא רק להמשיך לקטר מהצד ועל השמאל שמרגיש שהמדינה על כל ערכיה היפים והנאצלים בורחת לו מבין האצבעות.זה סיפור חזק, כי יש בו מהפך תודעתי אמתי ודמויות עגולות, אבל בעיקר כי לכל אחד מהצדדים יש מה להרוויח ממנו ולכן כולם מתיישרים בקלות רבה לפי סיפור המסגרת הזה ולא נותנים למציאות ולעובדות לבלבל אותם.
עוד על מתווה הגז בערוץ הדעות של nrg:
- האם פסיקת בג"ץ תביא לפירוק הקואליציה?
- מגה פיגוע: העליון רואה במדינה אפיזודה חולפת
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
וכך לכאורה, התוצאה הסופית של פסק הדין היא ביטול מתווה הגז ובתור שכזו היא מהווה התערבות בוטה בעניין כלכלי מובהק שאמור להיות בסמכותה של הממשלה. הכעס של נתניהו ושטייניץ ברור. מתווה הגז הוא הבייבי העיקרי שלהם בממשלה הנוכחית, הם הגיעו עד בג"ץ ובאופן חריג ואף תקדימי במקרה של נתניהו - נשאו דברים לטובת המתווה בביטחון רב. מדובר בסטירת לחי.
אבל כשמעיינים מעט יותר לעומק בפסיקה מתברר שראש ההרכב, המשנה לנשיאה אליקים רובינשטיין, הדגיש כי הוא אינו בוחן את תבונתו הכלכלית של המתווה והאם מדובר במתווה "סביר ומידתי"- המילים האהובות על אסכולת ברק האקטיביסטית, אלא אך ורק את גבולות סמכות הממשלה במשטר דמוקרטי. לא מדובר בסמנטיקה.
הממשלה, הוא הכריע, אינה יכולה להגביל את עצמה ובטח שלא את הכנסת לעשר שנים תמימות שכן הגבלה מעין זו מבטלת את כל הרעיון הבסיסי של הפרדת רשויות. רק הכנסת יכולה להגביל את עצמה ולכן פסקת היציבות חייבת לעבור בהליך של חקיקה ראשית. מדובר בעניין משפטי מהותי שביסודה של השיטה הדמוקרטית ולא בעיצוב של זכויות אדם מעורפלות והחלפת שיקול הדעת הממשלתי בשל ענייני מידתיות.
אפשר להתווכח עם ההחלטה של רובינשטיין. לשופט נועם סולברג, שכתב את דעת המיעוט בפסק הדין היו כמה טענות הגיוניות למדי - פסקת היציבות היא למעשה הבטחה מנהלית שניתן להשתחרר ממנה, היא גם גמישה בהרבה כשהיא ניתנת בתור החלטת ממשלה מאשר אם תחוקק בכנסת, אבל אפילו הוא הודה שמדובר ביצירה חריגה במיוחד. פסקת היציבות הייתה מלכתחילה עקב האכילס של המתווה. פתרון לא אלגנטי, עקום, ומלא בחורים.
רק בגלל שהמדינה וחברות הגז התעקשו שפסקת היציבות קריטית למתווה ואין בלתה - המשמעות של הכרעה זו היא ביטולו של המתווה. כולם יודעים שזה לא באמת המצב, כולל בית המשפט, אז הוא קורץ לצדדים ונותן להם שנה שלמה להסדיר את התסבוכת עד שיבוטל ההסכם באופן סופי.
דווקא חברות הגז שמרו על קור רוח והוציאו תגובה מתונה למדי. אז נכון, הם לא רוצים לשדר לבעלי המניות קטסטרופה, ויש להם אינטרס ברור להרגיע את הרוחות אבל האינטרס הזה בדיוק משחק לטובת המשך קיומו של המתווה. נתניהו ושטייניץ בוחנים כרגע את האפשרויות הפוליטיות להסדרת פסקת היציבות בחקיקה ראשית.
אפשרות נוספת היא שייחתם חוזה ברור יותר מול הממשלה עם פיצוי מוסכם במקרה שממשלה עתידית תבקש לסטות ממנו. וישנה גם האפשרות השלישית כמובן, שחברות הגז ירדו מהעץ הגבוה שהכינו לעצמן ויוותרו על היקפה של פסקת היציבות: יוותרו על מספר שנים, ועל חלק מהסעיפים בגרסה רזה יותר שתהיה קבילה יותר מבחינה מנהלית.
מכל מקום, מדובר בדחיה בלבד של מתווה הגז. נכון שבישראל הזמני הוא הכי קבוע אך כרגע לפחות, האינטרסים של כל הצדדים נותרו זהים וחותרים לקיומו של מתווה, והתחלת ייצוא הגז ופיתוח מאגר לוויתן. מבחינת מטה המאבק לפיכך מדובר בניצחון טקטי, לא אסטרטגי. הם בהחלט יכלו אתמול בערב להרים כוסית ולטפוח לעצמם על השכם אבל סעודת ניצחון של ממש תצטרך להידחות למועד מאוחר יותר, אם בכלל.
ולכן הטענות והביקורת החריפה שמיהרו הפוליטיקאים מימין להשמיע נגד בג"ץ היו אוטומטיות ברובן. למה לא לגרוף עוד קצת הון פוליטי אם אפשר? בטח כשמדובר במושא ההתנגחות האהוב על הפוליטיקאים מימין בימים אלו - בית המשפט העליון.
הם שוב פסלו החלטת ממשלה, אז מה זה משנה שלא הייתה כאן שום התערבות במהות ההחלטה? ומה זה משנה שהפעלת סעיף 52 לחוק ההגבלים העסקיים, הפעלה שנויה במחלוקת, אושרה לחלוטין ושניתנה הארכה של שנה לפתור את התסבוכת באמצעות הליך חקיקתי? ומי בכלל שם לב שבג"ץ הגן הפעם דווקא על יכולתה של הכנסת לחוקק? התשובה היא שזה לא משנה.
אבל בית המשפט העליון נמצא בחברה טובה. גם בפרשת החייל מחברון זה לא שינה לחברי כנסת מסוימים להפוך את ערכי צה"ל - הבריח התיכון של החברה הישראלית המורכבת שלנו - למאבק פוליטי. וכך, אנשי הימין מגנים את מצ"ח ואת הרמטכ"ל על שהעזו למצות את הדין עם חייל שבאופן ברור למדי עבר, לכל הפחות, על כללי המשמעת הכי חמורים, ואילו משמאל קיבלנו מפגן הזוי של הכאה על חטא על עצם קיומו של נוהל וידוא הריגה, החיוני לכשעצמו.
תשאלו את הרב אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, על פגיעתו המרה של כלי הנשק הפוליטי האוטומטי שכה פופולרי היום. בן דהן בסך הכול פרסם הודעת תנחומים על מותו המעצר של ראש המנהל האזרחי מוניר עמאר ביום שישי האחרון. מספר דקות לפני שבת כתב בן דהן או מי מטעמו בטעות, שעמאר היה ידיד אמת של ישראל, מה שמרמז כביכול על כך שאינו חלק אינטגרלי ממדינת ישראל.
בן דהן לא היה מודע לגודל הסערה שחולל עד שהוציא את השבת ביום המחרת ומיד מיהר לתקן את הניסוח ל"ידיד אמת של העם בישראל" ואף התנצל בפני העדה הדרוזית, אבל זה כבר היה מאוחר מידי. פוליטיקאיות משופשפות מהשמאל כמו תמר זנדברג וזהבה גלאון לא החמיצו את ההזדמנות ומיהרו להאשים את בן דהן המשויך למפלגת ימין בגזענות. כל כך קל ונוח.
בסיפור הגדול של השנה האחרונה, בג"ץ מסומן כאויב הימין וחיילי צה"ל מסומנים כאויבי השמאל. דגל זכויות האדם נישא בגאון על ידי השמאל יחד עם המלחמה בהון-שלטון והמאבק בגזענות ואילו דגל המדינה מסומן כרכושו הבלעדי של הימין וראינו בדיוק מה עלה בגורלו כשהגיע לידיו של "אומן" שמאל מוביל.
ואם שרת המשפטים איילת שקד מצליחה להעביר רפורמה מטורפת בדיני פשיטת הרגל שתסייע באמת לאוכלוסיות החלשות בחברה, זה לא מעניין אף אחד כי זה לא חלק מ"הסיפור". ואם אנשי שמאל מגנים את שוברים שתיקה זה נתפס דווקא כחולשה, הנה- "אפילו הם" גינו, כי זה לא חלק מ"הסיפור".
אבל הסיפור הזה, גם אם יש בו גרעין של אמת, הוא סיפור הרסני. הקופירייטר השטני שלו מחכך את ידיו בהנאה כשהוא מוריד לטמיון את חזון כור ההיתוך של דוד בן גוריון ובתהליך אלכימי הפוך ואכזרי מפריד אותנו אחד מהשני ומפורר אותנו לגורמים.
אקו"ם