חלם: המיליונים האבודים של 'ערים קולטות עלייה'
רשימה של 'ערים קולטות עלייה' שנקבעה בשנות החמישים, לא עודכנה עד היום. לא מדובר בתואר לשם כבוד, אלא בהטבות כלכליות שמחולקות ללא כל קשר למציאות
לא צריך להכיר היטב את החברה הישראלית כדי לדעת שאחוז העולים החדשים בעיר אריאל גבוה באופן משמעותי מאחוז העולים ברמת־השרון. אם נרד לפרטים, אז 40 אחוזים מתושבי אריאל הם עולים חדשים, לעומת שלושה אחוזים בלבד ברמת־שרון. ובכל זאת, מפליא לגלות שאת רמת־השרון מגדיר משרד הפנים 'עיר עולים', ואילו אריאל אינה מוגדרת כך. נתניה, שבה 27 אחוזי עולים, אינה מוגדרת 'עיר עולים', אבל המועצות האזוריות מרחבים ובאר־טוביה שבהן רק שני אחוז עולים, מוגדרות כרשויות קולטות עלייה.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- עצבים, צעקות ודמעות: הנזק שהישיבה גרמה לי
-האם צה"ל חוסם קצינים דתיים?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ההגדרה הזאת היא לא תואר לשם כבוד. היא שווה הרבה מאוד כסף. 61 הרשויות שזכו להכרה כערים קולטות עלייה מקבלות מהמדינה מתנה חשובה. הן רשאיות לגבות תעריף ארנונה מלא על מבנים של המדינה שנמצאים בתחומן, זאת בניגוד לשאר הרשויות שגובות מהמדינה תעריף ארנונה בשיעור מופחת. המתנה הזאת מתבטאת במיליוני שקלים.
על פי נתונים שמופיעים בדו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת משנת 2013, רמת־השרון מרוויחה מדי שנה מהתואר 'עיר עולים' 16 מיליון שקלים. מועצת מרחבים מרוויחה 21 מיליון שקלים בשנה, ובאר־טוביה מסתפקת בתשעה מיליון. בת־ים, לעומת זאת, שלא זכתה להגדרה 'עיר עולים' למרות ששליש מתושביה הם עולים חדשים, יכולה לגבות מהמדינה רק ארבעה מיליון שקלים בשנה על המבנים הממשלתיים שבתחומה, אך אם תוגדר כ'עיר עולים' היא תוכל לגבות שמונה מיליון. לנתניה הגדרה כזו תהיה שווה חמישה מיליון שקלים, ולחדרה, שגם היא לא זכתה להיקרא 'עיר עולים' למרות שלמעלה מרבע מתושביה עולים, הגדרה כזו תוסיף עשרה מיליון בשנה.
האבסורד הוא שרשימת הערים שהוגדרו כ'ערי עולים' נקבעה בשנות החמישים, ומאז לא עודכנה. הרשימה הישנה גורמת עוול לעשרות רשויות, וגם הפסד למדינה. הדו"ח המדובר מראה שמתוך 61 רשויות מקומיות שהוגדרו בשנות החמישים כ'ערי עולים', ב־26 רשויות שיעור העולים נמוך כיום משיעור העולים הכללי בארץ. אם יוציאו את הרשויות האלו מהרשימה ויצרפו אליה 16 ערים אחרות שצריכות להיכלל בה, העדכון יעשה צדק עם הערים שקולטות עולים בשיעור גבוה, ויחסוך למדינה כשישה מיליון שקלים בשנה.
עיריית נתניה, שמופלית לרעה ברשימה המיושנת, עתרה לבג"ץ בנושא לפני מספר חודשים. בתגובה לעתירה שלח היועמ"ש היוצא, יהודה וינשטיין מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו שכיהן באותו זמן גם כממלא מקום שר הפנים, ובו המליץ לבטל את ההסדר הקיים בנושא ולקבוע הסדר חדש שיחלק את כספי הארנונה באופן מושכל יותר בין הרשויות. ראש הממשלה הורה למשרד הפנים להסדיר את החקיקה בנושא תוך שלושים יום, אך באופן לא מפליא הדבר לא בוצע. הכדור נמצא בידי שר הפנים החדש, אריה דרעי.
על פי התבטאויותיו האחרונות בנושא, דרעי נוטה, ובצדק, לנתק בין הצורך לתמוך בערים שקולטות עלייה ובין גובה הארנונה שהמדינה משלמת לרשויות על מתקניה. הפתרון שמציע דרעי הוא להחיל תשלום ארנונה מלא בעבור מתקני הממשלה על כלל הרשויות, ובמקביל להקים קרן ייעודית שתורכב מכספי הארנונה שיתווספו כתוצאה מהתשלום המלא, ותסייע לרשויות בעלות מעמד סוציו־אקונומי נמוך. הגיע הזמן לצדק חלוקתי גם בתחום הזה. התמיכה הממשלתית ברשויות קולטות עלייה וברשויות חלשות לא אמורה להיות קשורה לכמות המתקנים הממשלתיים שנמצאים בתחומן.
"האשכנזים והספרדים היו רחוקים, ולכן לא הורגשו חילוקי הדעות שהיו ביניהם באופן בולט. אבל עכשיו בתקופתנו זו, שחיים האשכנזים והספרדים במרכז אחד, עיני כל היהודים בארצות גלותם נשואים לארץ ישראל, אבל אין מי שיחשוב על הפירוד הגדול השורר ביניהם... צריך לרפא את הנגע ולהביא הסכמה בין שני הצדדים למען 'לא יהיו עוד לשני גויים' חלילה. היהדות לא תפרה לעולם כל זמן שנושאי דגלה, מבלי הבדל עדה או מפלגה, לא יחוברו ויאוחדו יחד".
הדברים האלה נכתבו לפני לא פחות מ־103 שנים, ארבעים שנה לפני העלייה ההמונית של יהודי ארצות האסלאם, שישים שנה לפני הפנתרים השחורים, ושבעים שנה לפני הקמת ש"ס. כתב אותם חיים אבולעפיה שהיה חכם באשי של העיר טבריה, בעיתון 'החרות' בינואר 1913. זהו רק אחד הקטעים המעניינים שמופיעים בחוברת חדשה שיצאה לאור השבוע, המציגה מגוון קטעי הגות ציונית מאת הוגים ספרדים ומזרחיים מהמאות ה־19 וה־20.
מפיקי החוברת הם אנשי בית המדרש לציונות שפועל במסגרת המכון לאסטרטגיה ציונית. כשעדי ארבל, ממייסדי בית המדרש לציונות ועורך החוברת, החל לעבוד על איסוף החומרים, הוא חשש שיהיה לו קושי גדול לאתר כמות משמעותית של טקסטים איכותיים. להפתעתו ולשמחתו לא רק שחששו התבדה, אלא שהוא נאלץ להתמודד עם הצפה של קטעי הגות איכותיים ולוותר על לא מעט קטעים.
ארבל סבור שלא הייתה דחיקה מכוונת של ההוגים הספרדים מהמחשבה הציונית. אבל חסרה המשכיות והאדרה של הגותם. בעוד כתביהם של ז'בוטינסקי או ברנר נלמדו על ידי תנועות אידיאולוגיות, לא היה מי שילמד ויאדיר את הגותם של יוסף אליהו שלוש שהיה ממייסדי תל־אביב, חכם נסים אוחנה שהיה רב ראשי באלכסנדריה, או הרב משה כלפון הכהן שהיה הרב של ג'רבה.
אבל יש סיבה נוספת לכך שההגות הציונית המזרחית לא זכתה למקום מכובד בקאנון הציוני. בעוד שאצל יוצאי אירופה הציונות הייתה בגדר חידוש ואפילו מרד, הספרדים ראו בה המשך טבעי לזהותם. נחום סוקולוב, יו"ר ההסתדרות הציונית בשנות ה־20 של המאה הקודמת, הגדיר זאת היטב: "אנחנו נעשינו ציונים", הוא אמר לספרדים. "אתם נולדתם ציונים".
אקו"ם