הבעיה העיקרית בנושא קצב: הוא עדיין בטוח בחפותו
מבחינת המדינה, הנשיא לשעבר קצב צריך להודות במעשיו ולהביע חרטה תמורת קיצור העונש. אבל האם הדרישה הקטגורית הזו לא מזכירה משטרים רודניים? מדינת חוק דמוקרטית לא יכולה לדרוש מאדם להתנער מטיעונו כי הוא חף מפשע
"האסיר תופס עצמו כקורבן, עסוק בהאשמת גורמים חיצוניים במצבו, מתנהל עדיין בצורה כוחנית ועסוק בעצמו, בצרכיו, בהפסדיו ובמחיר שהוא ומשפחתו שילמו בלבד. גם לאור שאלות הוועדה, לא הביע האסיר חרטה או אמפתיה כלפי נפגעות העבירה, אלא חזר וציין את המחיר הכבד שהוא שילם ומשלם" (מתוך ועדת השחרורים בעניין האסיר משה קצב).עוד כותרות ב-nrg:
- הוארך בשבוע מעצרו הפתוח של החייל היורה
- קניון מלחה על הכוונת: כך סוכל פיגוע ירי בי-ם
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אין מחלוקת. עבירות מין ואונס בפרט הן מהמתועבות שבספר החוקים. אין חולק גם שמשה קצב הרוויח ביושר את הסלידה הציבורית, את הבוז, את התיעוב למעשיו כפי שקבע בית המשפט. אולם משה קצב הוא אזרח ככל האזרחים, אין להקל בדינו ואין להחמיר.
אם משה קצב נשפט ונענש כבוזגלו המטאפורי - יש לאפשר לו תנאי שחרור כבוזגלו ולא כמי שעומד בעין הסערה הציבורית. לעתים יש תחושה שרק מותו של קצב בתא הכלא יספק את תאוות הנקם וירווה את יצר הענישה כלפיו. הקתרזיס יושלם.
הוועדה חזרה והדגישה כי אין תקדים לשחרור עבריין מין שלא הודה במעשיו. הוועדה קבעה שקצב מאשים אחרים במצבו ומתעסק רק בסבלו, לא חש אמפתיה לקורבנותיו וסירב לעבור שיקום. אם אני מבין נכון את ההחלטה, הרי שקצב כאסיר ברישיון (שאמור להתייצב בשערי הכלא פעם בכמה ימים) מהווה איום על המין הנשי בכלל ועל הנשים שאנס והטריד בפרט.
אולם, ועדה מקצועית של שירות בתי הסוהר כבר קבעה שלקצב בן ה-71 אין מסוכנות וכי הוא עומד בסטנדרטים של התנהגות טובה, שעבורה זוכים בקיצור שליש המאסר.
אם כן, נותרו החרטה והווידוי כמפתחות לתאו. המדינה דורשת כי תמורת קיצור העונש על קצב להודות במעשיו, לקבל אחריות ולהביע חרטה. כאן יש לתהות אם אין בדרישה הקטגורית לחרטה ווידוי אלמנטים המזכירים משטרים רודניים.
מדינת חוק דמוקרטית, שזכויות הפרט מהוות בה אות לא מתה, לא יכולה לדרוש מאדם להתנער מטיעונו כי הוא חף מפשע, גם אם בית המשפט קבע אחרת. וכאן, ברשותכם, אני מבקש להעלות טיעון שאינו משפטי גרידא, אלא לקוח מתחום הנפש וההגינות הבסיסית.
קצב יכול היה להיות היום אדם חופשי אילו הסכים להודות במקצת העבירות שנחשד בהן ולחתום על עסקת הטיעון שהציעה הפרקליטות. קצב, בין אם מטיפשות יהירה ובין אם מתוך אמונה עזה בחפותו, העדיף לדחות את העסקה ולהישפט בבית הדין. כאמור, את התוצאה (לשמחת רובנו) הוא אוכל יום יום, לילה לילה.
התעקשותו של קצב לוותר על עסקה חלומית (בהתחשב באישומים) ולהילחם על חפותו אינה עניין של מה בכך. היא מהותית. כשדנים על שחרורו, אין להקל ראש בדחיית עסקת הטיעון משום שמעשה זה מעיד כי קצב מאמין באופן אותנטי בחפותו.
כלומר, דווקא בגלל טענת החפות המוחלטת, זו שהוועדה כה מסתייגת ממנה, קצב נכנס לכלא. טענת החפות היא זו שגרמה לו לוותר על עסקת טיעון נוחה. אם היה מודה ומתחרט כפי שהוועדה דורשת ממנו היום והיה חותם על עסקת הטיעון, בכלל לא היינו מגיעים לוועדת שליש.
הרבה מאוד אסירים טוענים שהם חפים מפשע, אבל לבודדים, אם בכלל, הייתה ביד עסקת טיעון כשל קצב. קצב בכלא בשל התעקשותו על חפותו. אם יודה - ישוחרר. יש פה פרפרזה מעניינת על ההלכה המשפטית התלמודית, "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם