החולשות של נתניהו חשובות למדינת ישראל
ציטוטי דגן ז"ל נגד נתניהו מלמדים דווקא על מנהיגות שקולה של ראש הממשלה, בניגוד לראייה השטוחה והחד־ממדית המאפיינת רבים מיוצאי מערכת הביטחון
"במקורותינו נאמר 'בתחבולות תעשה לך מלחמה", "ומאיר דגן היה במקצה הראשון של התחבולנים שהיו אי־פעם לעם ישראל", אמר לי השבוע לוחם ותיק מאוד, שגם היה ידיד קרוב של דגן. רציתי לשמוע ממנו מה פשר הנשורת הבלתי פוסקת של ציטוטים וראיונות שמתפרסמים אחרי מותו, שהמוטיב העיקרי שלהם הוא: דגן חרד לגורל המדינה, דגן תוקף את מנהיגותו של בנימין נתניהו (וגם את של ברק).
ד"ר צבי לניר, מומחה לחקר המודיעין, סיפר בבלוג שלו (ב־24 במרץ) שגם הוא פגש את דגן בשבועות האחרונים לחייו. הוא תוהה לפשר השתנות עמדותיו של דגן באחרית ימיו, ואף מצטט את הדברים האלמותיים שאומר יעקב פרי בסרט על ראשי השב"כ 'שומרי הסף', כי "אחרי הפרישה אתה הופך קצת לשמאלן".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למי תאמינו - צעירה מעורערת או רוצח מניפולטיבי?
- כשסנדרס מאשים אותנו ברצח - את מי הוא מייצג?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"הטרגדיה של החיים היא שאנחנו נעשים זקנים מוקדם מדי ורוכשים את חוכמת החיים מאוחר מדי", מצטט לניר את בנג'מין פרנקלין. לניר מייחס את עמדותיו המצוטטות של דגן באחרית ימיו לחוכמה הנרכשת בזקנה, ומבכה את ההפסד לעם ישראל מכך שדגן לא הספיק להגיע למנהיגות לאומית: "המהפך המחולל את תבונת החיים הזו בולט לנו בקרב אנשי הביטחון שכשהיו בתפקיד נדרשו לעמוד באתגר של מציאת פתרונות מיידיים, לעתים לשאלות של חיים ומוות, ולהגיב עליהם במהירות ובנחישות. אתגר זה מביא אותם ל'טקטיקיזציה' ממושמעת של החשיבה והעשייה", כותב לניר. "רק לאחר שהם משתחררים מכך הם יכולים לפתח פרספקטיבה חדשה ורחבה על כל מה שלמדו מניסיונם, המתבססת על חשיבה מורכבת ותובנות עמוקות".
כדאי לשים לב לביטוי המפתח - "למדו מניסיונם". אנחנו מחפשים מנהיגים שלמדו גם מניסיונם של אחרים. שיש להם השכלה וידע רחבים מאוד כשהם מגיעים לעמדת מקבל ההחלטות. דגן, כמו הרמטכ"לים, חלק מהאלופים וראשי השב"כ והמוסד לשעבר, הם אנשים שראו את 'הבעיה הערבית', או לצורך העניין את האויבים, דרך הכוונת. מה שנועד לבטא בהומור שחצני את היחס המתאים, לדעתם, לפתרון המכשולים העומדים בפני הציונות, ביטא למעשה תפיסה חד־ממדית, שטחית, צמודת שטח. אגב, אורי אבנרי אמר לי פעם ש'לראות את הבעיה הערבית דרך הכוונת' זו אמירה של אברהם יפה הרבה שנים לפני שנהיה אלוף בצה"ל.
למעשה, מציטוטי דגן בשבועות ובימים האחרונים אפשר להבין שהגישות של ראש הממשלה נתניהו, עד כמה שהוא ירד לסוף דעתו, היו מורכבות יותר, לא חד־ממדיות, לא קוטביות בנוסח של או־או. גם זה אחד ממאפייני פורשי כוחות הביטחון. האמינו במלחמה, ועכשיו - שלום. כאילו יש דיכוטומיה כזו במציאות. אותו ידיד ביקורתי של דגן היה באמת קרוב עד כדי כך, שגם השפיע במידה מסוימת על מינויו כראש המוסד. בהחלט היה אופייני לדגן שיחסו לאישיות מסוימת או למנהיג נגזר ממידת ההיענות של המנהיג לרצונותיו. אפילו אריק שרון לא היה משוחרר מזה, ככל שהדבר נגע לדגן. כשאריק התעכב במינויו לראשות המוסד, דגן חשד בו שהוא מהסס לגביו, אולי מסתייג.
"כמה דברים צרמו לי אצל דגן", אומר ידידו. "הקשר שלו עם אהוד אולמרט, למשל. אהוד הלך לקראתו בכל דבר. אני מסתכל היום על ביבי, דווקא חולשותיו חשובות לעם ישראל". למה הכוונה "היסוסיו הרבים". הנטייה לא להחליט מהר. הייתי מגדיר את זה כנטייתו של בנימין נתניהו ללמוד לא רק מניסיונו, אלא בעיקר מניסיונם של קודמיו בתפקיד, כמו גם של קברניטי הביטחון בעבר ובהווה.
"הוא בודק כל פעם מחדש, ולא תמיד רץ לאשר", אומר ידידו של דגן על נתניהו. "בעיניי זה עדיף בהרבה על הביטחון המופרז של שרון. אחר כך כשיש כישלון, שרון הוא הראשון שבורח מאחריות. מדינת ישראל לא צריכה ראש ממשלה עם ביטחון מופרז. אתה רואה מה קרה במזרח התיכון. המציאות משתנה גם בלי שאתה עושה משהו. אני מסתכל גם על 'צוק איתן'. אמרו ניהול לא נכון. כאדם שיש לו ניסיון קרבי, אני מעריך מלחמות בצורה אחרת היום". ולאיש יש באמת קבלות מהרגעים המכריעים במלחמות ישראל.
"הדרך שביבי, גנץ ובוגי הובילו הייתה נכונה ביותר", ממשיך בן שיחי. "זה היה ניסיון לפתח כללי לחימה מול המצב החדש. לישראל לא הייתה הפריבילגיה של הרוסים. הדרך הרוסית זה להביא מטוסים ולהשטיח את השטח. לגמור את הבעיה. אנחנו הולכים יותר בזהירות. וגם הם לא גמרו את הבעיה". לדעתו, התוצאה היום של 'צוק איתן' היא חיובית ביותר, כולל השילוב של המצרים. הוא לא מוציא מכלל אפשרות שחמאס ייאלץ בסוף לעזוב את הרצועה.
בנושא האיראני, ובלי לפרט, לא כל אנשי הביטחון ושאר אנשים חושבים מקבלים את נימוקיו של דגן נגד תקיפת מתקני הגרעין. האיש שדיברתי איתו אומר שלא השתכנע מנימוקיו. לכך צריך להוסיף שאנחנו לא יודעים אם נתניהו וברק, או נתניהו לבדו כראש ממשלה, באמת התכוונו להגיע לתקיפה צבאית באיראן. בכל מקרה, אפשר לשפוט את הופעותיו של נתניהו בשלוש השנים האחרונות, את הופעותיו של ברק ואת אלו של דגן.
נתניהו שמר על איפוק, על סגנון, לא נסחף בחשיפות מיותרות, ובעיקר שמר על עמימות לגבי כוונותיו האמיתיות. הוא השתמש ביכולותיו האישיות ובפרופיל הבינלאומי שלו כדי לבנות לישראל מרחב תמרון מדיני וביטחוני, ולשדרג את מעמדה האסטרטגי והבינלאומי. ברק פטפט והדליף ללא הכרה. האשים אחרים, כולל את "החרדות" של נתניהו. עוד כינוי סרק לשיקול דעת ושקלול נתונים. דגן עסק בערעור המורל על ידי החדרת ספקות ופגיעה בסמכות ההנהגה הנבחרת. מסתבר שהציבור שופט נכון מי מבין השלושה ניחן בתכונות המנהיגותיות הנדרשות לראש ממשלה בישראל.
מה שמאיר דגן, גבי אשכנזי, שמעון פרס וכל השאר עשו זה לא למנוע תקיפה ישראלית, אלא לחזק את הנשיא אובמה ולהעניק לגיטימציה למדיניות הכושלת וההרסנית שלו ביחס לאיראן. אובמה העניק תוחלת חיים ארוכה למשטר האסלאמי הדיקטטורי, שבוחש עכשיו, כתוצאה משדרוג מעמדו הבינלאומי, בכל פינה במזרח התיכון.
מדיניות נתניהו הייתה ללכת על הסף בנושא הצבאי כדי להדק כל הזמן את הסנקציות. עם מחירי הנפט היורדים, המשטר באיראן היה מתנדנד ואולי נופל. אם ישראל הייתה מבצעת תקיפה מוצלחת, לאיראנים לא היו משאבים לחדש את פרויקט הגרעין. אך נקודת המפתח איננה התקיפה, אלא התמיכה שמדיניות אובמה קיבל מבכירי הביטחון בישראל, שמנעו באיוולתם את מגמת ההיחלשות האיראנית וסייעו לאובמה להציל את חמינאי וכנופייתו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם