אין מנוס, אני נפרדת מחברת הילדות שלי
כשהיא תתחתן ותלד את הילד הראשון שלה, אני אהיה כבר עמוק בתוך בר–מצוות וגיל ההתבגרות. האם יש בכלל עתיד לחברות שלנו?
בשש בערב היא התקשרה מתייפחת. "הוא עזב אותי", בכתה לתוך השפורפרת. "שלח לי סמס וברח". את ה"אוי, מותק, איזה מניאק" הצלחתי לחלץ מעצמי בכוחותיי האחרונים. בהמשך הגיעו עוד שתי דקות של קללות, חצי דקה של ניחומים, ואז ה"זהו, אני סיימתי עם בחורים" הקבוע. אחר כך זרקתי לעברה את ה"בובה, אני אחזור אליך יותר מאוחר", וכמובן שלא חזרתי כי נשפכתי על המיטה. כל כך רציתי להיות שם בשבילה, חברת אמת קשובה ותומכת, כמו שהיא רצתה שאהיה כשבחרה להתקשר אליי. אבל לא יכולתי.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למי תאמינו - צעירה מעורערת או רוצח מניפולטיבי?
- כשסנדרס מאשים אותנו ברצח - את מי הוא מייצג?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לא יכולתי לומר לה באותו רגע שבשעה שש בערב הדבר היחיד שמעניין אותי הוא איך אני מעיפה את הילדים למקלחות, מכניסה מכונה, מכינה את הדייסה לאיה ומשכיבה אותה לישון ומגיעה סוף־סוף לקפה שלי. הקפה שעליו אני חולמת עוד מהחלק הקודם של היום, שבו רדפתי אחריה בגינה. לא יכולתי לספר לה את כל זה כי בחברות בינינו אני תמיד אהיה בתפקיד התומכת והיא תמיד תהיה בתפקיד הנתמכת. אני תמיד אהיה אכולת רגשי אשם על כך שהתחתנתי ויש לי ילדים ועבודה מסודרת והיא נעצרה אי שם ברווקות. מחפשת את עצמה, את האחד, את היעד הבא לאיזו מדינה אקזוטית שלא ביקרתי וכנראה גם לא אבקר בה לעולם.
|הפכתי לאישה שכל מה שמעניין אותה הוא לשבת ולפטפט בגינה עם אנשים שנמצאים באותו מצב צבירה כמוה''.
צילום: אדי ישראל
הזמנים שלנו כבר לא מסונכרנים. מבחינתה שש בערב זו שעה ריקה ומתאימה להתייפחות, ואני, אני כבר לא מצליחה להיזכר מה עשיתי בשעה הזאת לפני שהייתי נשואה. איך העברתי את חיי בימים שבהם היה לי עוד אחר־צהריים פנוי, לא מכירה מצב צבירה כזה. כנראה שפשוט ישנתי כל התקופה הזאת.
היו ימים שאיכשהו הצלחתי לעמוד בקצב. אז עוד היה לי ילד אחד וסידרתי את היום כך שבעשר בלילה אהיה מספיק עירנית כדי לצאת עם החברות הרווקות שלי לשתות באיזה בר. ואז הגיעו השניים האחרים, והבורגנות ניצחה אותי. מהאישה הקלילה והמגניבה שהייתי נשארה בחורה שכל מה שמעניין אותה הוא לשבת ולפטפט בגינה עם אנשים שנמצאים באותו מצב צבירה כמוה.
ואיך אני אסביר לה את זה? איך אני אסביר לה שבמציאות הנוכחית של חיי אני צריכה לידי חברות שאפשר להתמרמר איתן על השטויות של הגננת, לדון במשך שעה על סוגים של התקן תוך־רחמי ולהתבכיין ביחד על הריבים עם בן הזוג?
זה כל כך אכזרי, אני יודעת. זה כל כך לא פייר שבסוף האנשים שאיתם את מבלה את שארית חייך אינם חברי הילדות שלך, שמכירים אותך באופן הכי עמוק שאפשר, אלא מי שנסיבות החיים וסטטוס משפחתי דומה הפגישו ביניכם.
זה כל כך לא הוגן שהחברים שארגנו לנו את החתונה והשבת כלה והשתוללו על הרחבה כל עוד רוחם בם יודעים שכאשר יגיע הרגע המיוחל שלהם הם לא יקבלו מאיתנו, הנשואים, את אותה ההשקעה בחזרה.
לפני 12 שנה עוד ישבנו על המדרגות באוניברסיטה ודמיינו את חיינו. איך נקים ביחד יישוב ונגור בית ליד בית והילדים שלנו יעברו בין הגדרות בזמן שהגברים יסדרו את הסטייקים על המנגל. ואז הגורל הפריד בינינו. כל אחת עלתה על רכבת עם מסלול שונה, ומאז אנחנו חולמות שיום אחד המסלולים שלנו יתאחדו מחדש אבל יודעות שזה לא באמת יכול לקרות. כי כשהיא תתחתן ותלד את הילד הראשון שלה אני אהיה כבר עמוק בתוך בר מצוות וגיל ההתבגרות. וכשהיא תגיע לשלב ההתבגרות אני כבר אלווה ילדים לבקו"ם ואולי גם לחופה.
הנתיב המגזרי מכתיב קהילתיות נפרדת. הנשואים מתקבצים בשכונות וביישובים, הרווקים בביצות, ומגיל מסוים מפסיק להיות קשר בין השניים. לא למדנו לחיות ביחד. לא הצלחנו לכונן חברה שבה מתקיימת סימביוזה בין רווקים לנשואים כמו שקיימת למשל בתל־אביב, שם אפשר לראות אבא לילדה בת שלוש יושב עם חבר רווק במרפסת ומתכנן איך יגלשו ביחד ביום שישי.
לפני כמה שבועות היא באה לראות את הבית החדש שבניתי. הסתובבה בין החדרים למסדרון ועשתה את עצמה מתעניינת באריחים המרוקאים באמבטיה ובפרקט שבחרתי לחדר ההורים. מתוך אחד הארגזים שהונחו בחדר הממ"ד בצבץ בקבוק ויסקי נטוש שנשכח במקום. עזבי אותך מהבית, אמרתי לה, בואי נשב לשתות יחד כמו בימים הטובים. וכך, בדממת אלחוט, התיישבנו על מפתן הדלת והרמנו לחיים. לחיי התמונות שנרקבות בארגזים, לחיי רגעי הצחוק הארוכים שסופם בהשתנקות, לחיי הימים שבהם עוד יכולנו לעשן נרגילה במרפסת ולדבר על דת ופילוסופיה ומה תפקידנו בעולם. לחיי החברות שלא תשוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם