להיות במיינסטרים: השבוע הראשון שלי בגל"צ
השאיפה לקתרזיס ולחשיפת האמת לא בהכרח מצדיקה הוצאת אדם מקברו. כשניסו את הרעיון הזה כפשוטו, זה הסתיים רע. הרהורים על היבריס, על השבוע הראשון מאחורי המיקרופון בגל"צ ועל תחקיר גנדי
אריק השני, מלך דנמרק, מת בשנת 1104. בזמנו הוא נודע בתור אריק הבלתי נשכח. היום, איש לא זוכר למה כינו אותו כך. ראו הוזהרתם.
בתהלוכות הניצחון באימפריה הרומית נהג עבד ללחוש על אוזן המצביא עטור התהילה: Memento mori, זכור את יום מותך. כלומר, עכשיו אתה אולי גיבור גדול, אבל בסוף, אל תטעה, אין שום הבדל בינך ובין העבד הנקלה ביותר. שניכם תלכו בדרך כל בשר.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- רק דמיינו את רבין במקום גנדי בתחקיר 'עובדה'
- משרד החוץ הישראלי מחרים את תומכי ישראל
- מה לזחאלקה החילוני ולרעיון הדתי של הר הבית?
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
הרעיון עבר בירושה לשליטי רומא הבאים, הכנסייה הקתולית. במהלך טקס ההכתרה של אפיפיור חדש, היה הטקס מופרע שלוש פעמים על ידי נזיר יחף האוחז מוט שבקצהו פיסת פשתן בוערת. לאחר שהלהבות כילו את הפשתן, היה הנזיר מכריז חגיגית: Pater sancte,
sic transit gloria mundi - "אב קדוש, כך חולפת תהילת עולם". דהיינו, אפילו אתה, עם הג'וב הנחשק של נציג האל עלי אדמות, הקַשר מ"פ של אלוהים, הנוצרי הכי בכיר בעולם, לא תזכה לחיי נצח. היזהר מחטא הגאווה, ההיבריס. הוא תמיד אורב לפתח, לעולם בהיכון.
השבוע צפינו שוב במופע היבריס שעלה על שרטון. הטרגדיה הגרוטסקית של עסקי ענבל אור. אותו השביל. הצלחה מטאורית שמובילה לגבהות לב ובסופו של יום נפילה מהדהדת.
השבוע התחלתי לשדר בגל"צ. בפעם הראשונה בחיי אני עובד בשפיץ של המיינסטרים, איש הזרם המרכזי. אני כותב את זה ולא יודע אם לצחוק או לבכות. אני יודע מה אתם חושבים: מתי הוא יתקלקל? אני מכיר את הפיתוי שם, לא מדחיק אותו. אבל תנו מעט קרדיט לחמור זקן כמוני.
נעזוב את ענייני השליחות המגלומניים, והרשו לי לחלוק אתכם קצת פחדים ותובנה קטנה. קוראים יקרים, אני יודע כמה מהירה ואכזרית יכולה להיות נפילה. בעיניי ראיתי כשזה קרה לאחרים, והרגשתי זאת גם על בשרי.
לפני שמונה שנים פוטרתי מ'מעריב', והרדיו שבו עבדתי חדל להתקיים. חשתי כמי שעומד על סף סיום הקריירה העיתונאית שלי. היה לי רע לתפארת. אבל גם אז זכרתי את מה שאריק שרון אמר: הכי חשוב להישאר תמיד על הגלגל, להיצמד עליו כמו קאובוי ברודיאו.
ביום ראשון נכנסתי לאולפן על שם אורי אורבך לשדר עם שמעון ריקלין, ורציתי לצבוט את עצמי. הגשמתי חלום שנולד במשאית בניו־יורק כשהאזנתי בוקר בוקר להווארד שטרן בדרך ממגרש החניה בברונקס למנהטן. 16 שנה שידרתי ברדיו האזורי וקראתי להפרטת גל"צ, אבל בסופו של יום אני שם. למה? כי לא הייתה לי באמת ברירה. לא מפקירים עמדה כזו. כל עוד האנומליה הזו של רדיו צבאי מתקיימת, חייבים לשחק בפנים.
ברשותכם, אנצל את הבמה להודות לביתי הקודם, 'גלי ישראל', תחנת רדיו מצוינת שמשמיעה קול אחר, קול שפוי. תחנה שהייתי גאה להשתייך אליה. מכאן אני רוצה לאחל בהצלחה למחליפי וחברי ארז תדמור, להנהלה ולבעלים.
כעת נחזור לוותיקן ונפליג מילניום לאחור, למאה התשיעית לספירתם. האפיפיור סטפן השישי לא ראה את המציאות עין בעין עם קודמו בג'וב, האפיפיור פורמוסוס. דם רע ופוליטיקה. אולי יהיה מדויק יותר לומר כי סטפן השישי חיבב את פורמוסוס בערך כמו שטרומפלדור חיבב מצב שתיים.
בעקבות התיעוב הגובר וחילוקי הדעות הבלתי ניתנים לגישור, החליט סטפן לזמן את פורמוסוס לבית דין. אלא שכאן צצה בעיה: פורמוסוס היה כבר תשעה חודשים מיודד עם חפרפרת עמוק בתוך האדמה. הוא היה מת לגמרי.
למרות העובדה האנטומית הבסיסית הזו, סטפן השישי התעקש על משפט. הוא הורה להוציא את פגרו המרקיב של קודמו, הלבישו שמלת ארגמן וזימן את ה'סינוד', טריבונל של קרדינלים. האשמה: עדות שקר וחמדנות. אחד הקרדינלים מונה לסנגור, וסטפן נתן את הופעת חייו בתפקיד התובע. הוא עלב בפורמוסוס, הוכיח אותו בשנינות על בוגדנותו והעביר אותו מסכת השפלות. מנגד, סנגורו של פורמוסוס עשה עבודה מחפירה ולקוחו הורשע בדין.
העונש: שלוש אצבעות כף ידו הימנית של פורמוסוס, האצבעות המשמשות לברכת האפיפיור ומסמלות את השילוש הקדוש, נקטעו, וגווייתו הושלכה לנהר הטיבר. סטפן השישי נהנה שלושה חודשים בסך הכול מהנקרופיליה התיאולוגית, משום שהמשפט התהפך עליו. דעת הקהל ברומא לא התלהבה מהמפגן המקברי, ושמועות החלו לרוץ כי הגופה של פורמוסוס מחוללת נסים. מרידה עממית הכניסה את סטפן לקלבוש. ואחרי חודש, באוגוסט 897, הוא הוצא להורג בחניקה. לא להיט.
ומה'סינוד' ברומא בחזרה אלינו, לתוכנית 'עובדה' והתחקיר על רחבעם זאבי ז"ל. אני בתחושה רעה פה. הממונה על התחקיר, עמרי אסנהיים, הוא חבר. אדם ישר והגון, ואחד העיתונאים הטובים בישראל. לטעמי, פסיקת בית המשפט להתיר את שידור התחקיר הגיונית, הנימוק ברור.
נותרה השאלה הערכית: האם חשיפת מעשי גנדי בעבר, תלונה של שלוש נשים על הטרדה מינית מבלי שגנדי יכול לגונן על עצמו, ראויה? האם יש לתחקיר תוחלת פרקטית, כלומר בסיס לדרישה לעצור את מימון הנצחתו? האם החשיפה שאין להפריכה משום שהנאשם שוכן עפר, שווה את המחיר שמשפחתו תשלם? ילדיו ונכדיו חיים בינינו, במה הם חטאו? האם השפלתם - והם יושפלו - שווה את מחיר הקתרזיס של הקורבנות, כפי שטען בפני בית המשפט עו"ד גיורא ארדינסט: "הנשים האלה אוזרות אומץ ומחליטות שהן רוצות לחטא את הפצע".
אני לא רוצה להיכנס לקורלס הצפוי והבלתי נמנע של ימין ושמאל. עייפתי. אבל בואו נסכים שאין אדם שלא חטא. אין קדושים המהלכים בינינו, וגם קודמינו לא הסתובבו עם כנפי מלאך. יש בישראל יישובים ומוסדות לא מעטים הקרויים על שמם של טיפוסים מפוקפקים. אז מה, נתחיל עכשיו תהליך טיהור, צד אחד יספר על איקס והצד השני על וואי? זה ייגמר אי־פעם?
בסופו של יום אני נוטה להסכים עם המלומד הבריטי, אייזיק ד'יזראלי, אביו של המדינאי וראש הממשלה הבריטי בנג'מין ד'יזראלי (שנותר יהודי עד מותו אף שהטביל לנצרות את כל ילדיו), שאמר: "לו יכולנו לעקוב אחר ההיסטוריה הסודית של אישים דגולים היה מתברר לנו שמצוינות ואיכות הן נדירות בצעדם הראשון להישגים. באופן שכיח יותר נמצא את התשובה דווקא בהתאמה שטחית, ולעתים בחיסרון מוסרי".
אקו"ם