"מאמי, תגיד, מה אתה קונה לי ליומולדת?"
לפני שבועיים היא שאלה מה אני קונה לה ליומולדת. נעליים או תכשיט? יום ספא או סדנת בישול? כמו בכל שנה, אני בכף הקלע
כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם, שר אביתר בנאי באחד משיריו האהובים עליי (התחרות קשה). תמיד שאלתי את עצמי: כמה נורא הדבר הזה שהוא מנסה לצאת ממנו? מה יכול להיות גרוע יותר מאשר לקנות מתנות לכולם? מבחינתי, לפחות, אחד האתגרים הגדולים ביותר בכל שנה הוא קניית מתנות. והנה זה מגיע, כמו תמיד לקראת אמצע אפריל, החג הגדול שכולכם יודעים שמתקרב אלינו: יום ההולדת של שירן.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- רק דמיינו את רבין במקום גנדי בתחקיר 'עובדה'
- משרד החוץ הישראלי מחרים את תומכי ישראל
- מה לזחאלקה החילוני ולרעיון הדתי של הר הבית?
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
כשהעולל נולד, עלתה בי המחשבה שמא אולי עכשיו, כשיש יצור חסר אונים ששותה לנו שלושה רבעים מהמשכורת, נוכל לחדול מטקס המתנות השנתי שבמסגרתו אנו מודים זה לזה על שנולדנו באמצעות מוצרי צריכה. ובכן, גיליתי שטעיתי. כלומר, היא גילתה לי שטעיתי. כבר לפני שבועיים היא שאלה קצת־בתמימות־הרבה־לא־בתמימות: "מאמי, תגיד, מה אתה קונה לי ליומולדת?".
מתוך אינסטינקט עניתי את התשובה הכי גרועה שגבר יכול לענות: "מה את רוצה?". מיד קיבלתי בחזרה מבט שכולו "נראה לך שאני מוציאה אותך מזה? חצוף, הבאתי לך ילד ושנינו זוכרים שהאפידורל לא השפיע עליי, אז עכשיו תחשוב טוב־טוב איך אתה מפצה אותי!".
אף פעם לא הייתי טוב במתנות. עד היום מספרים בעפולה על יום האם ההוא שבו הבאתי לאמא שלי כדורסל בתור מתנה. אגב, אמא שלי טוענת שזה היה בכלל חבר שלי שנתן את זה לאמא שלו, אבל אני חושב וגם מתאים לי לטור שזה אני.
ההתמודדות עם סוגיית קניית המתנה נקבעת כבר בשלבי הקשר הראשונים. כדאי להזהיר את הגברים שהקשר שלהם עוד טרי: אני לא רוצה להלחיץ, אבל כל מה שתעשו כעת יקבע את עתידכם לנצח נצחים. אני חלילה לא רומז שעליכם להתקמצן על זוגתכם הטרייה, אבל נסו לשמור על פרופורציות בכל הנוגע למתנת יום ההולדת. הרף שתציבו בהתחלה יקבע את נקודת הפתיחה העתידית שלכם. זכרו שאהבה לא נמדדת בכסף (ביהלומים היא לגמרי נמדדת).
מתנות ימי הולדת מתחלקות לכמה קטגוריות מרכזיות, ולכל אחת מהן יתרונות וחסרונות משלה. אני אמנם מכיר בעניין הזה רק את האישה שאני חי איתה, אבל אתם יודעים מה אומרים: כל הנשים המאושרות שונות זו מזו, עד שבועיים לפני היומולדת.
קטגוריית המתנות הראשונה היא כמובן ביגוד והנעלה. אין הרבה צעדים גבריים אמיצים כמו קניית בגד לאשתך: היכולת להיכנס לחנות בגדים, לגשת לפריט, להביט בו, להחליט שאשתך תאהב אותו ולרכוש אותו בשבילה. זו מציאות שאני לא מכיר. בפעמים היחידות שבהן, במהלך סיבוב שופינג עם הגברת, שלפתי פריט לבוש מאחד המדפים ואמרתי לה "זה יפה מאמי, לא?" נתקלתי במבט מצמית שאומר "אני אוהבת אותך ורוצה להיות האמא של הילדים שלך, אבל בבקשה ממך, אני מתחננת, לעולם אל תקנה לי בגדים".
לפני שנתיים הסתובננו בחנות בגדים וברגע של חוסר ריכוז עצרתי ליד נעלי עקב ואמרתי לשירן "אלה יפות, מאמי". זה היה שבוע לפני פורים. "חמודות", היא ענתה לי. "אבל עדיין לא החלטתי למה אני מתחפשת".
בעיה אחרת ברכישה של נעליים לזוגתך היא שצעד כזה עלול להתפרש כהודאה בכך שאין לה די נעליים. אנחנו לא רוצים להגיע לשם.
אם יש יתרון אחד בקניית בגד או נעליים, מבחינתי, זו העובדה שאני בכלל לא מעניק לשירן את הפריט הספציפי שבחרתי לרכוש. אני רק מעניק לה את הידיעה שאשכרה גררתי את עצמי לשוטט בחנות בגדים, למרות שזו החוויה השנואה עליי ביותר.
קטגוריית המתנות השנייה היא תכשיטים. פעם, כמו ילד טוב, התייעצתי עם כמה בנות מהמשרד וניגשתי לחנות תכשיטים של מעצבת מוכרת השוכנת ברחוב דיזנגוף פינת יקר לאללה. לאחר התלבטות החלטתי ללכת על שרשרת שממש מצאה חן בעיניי, וגם המוכרת ממש אהבה (אמרתי לה שמרגש אותי שהיא אהבה את השרשרת, כי היא לגמרי אובייקטיבית ואין שום סיבה שתנסה למכור לי אותה. לא צחקה).
בכל אופן, מאושר ומחויך חיכיתי בבית לשירן עם שרשרת וזר פרחים. פרחים - עוד קטע מטומטם שאני לא מבין, כי מה אומר יותר "אני אוהב אותך לנצח" ממשהו שייבול בעוד יומיים. אבל שיהיה. שירן הגיעה הביתה, ראתה את ההשקעה, התלהבה לאללה ורצה לענוד את השרשרת. מאושרים המשכנו את הערב במסעדה, ואז, בין סלט הקפרזה היקר מדי לפסטה המבושלת מדי, חשה הגברת עקצוץ קל מתחת לשמלה. מבט מהיר גילה תגובה אלרגית חריפה למה שהסתמן כציפוי כלשהו של השרשרת. אבלים וחפויי קינוח מיהרנו הביתה.
השרשרת מאוכסנת מאז בתיבת התכשיטים שליד המיטה. ביני ובין הגברת מאוכסנת ההבנה שתכשיטים היא כבר תקנה לעצמה.
אחת האפשרויות שנפתחות בפניך למתנה כשאתה מתבגר היא יום ספא - או הדרך של בני זוג לומר זה לזו "הזדקנו". גם כאן, ההיסטוריה הזוגית שלנו לא מבשרת טובות. פעם ניסיתי את הטריק הזה והזמנתי לנו עיסוי זוגי מפנק באחד מבתי הספא היוקרתיים ביותר בשכונת נוה צדק היפהפיה בדרום תל־אביב, שבה אפשר ליהנות מבתי קפה קטנים, ממסעדות מעולות ומהמון אנשים שקנו דירה במאתיים שקל לפני כמה שנים ועכשיו הם מיליונרים.
הגענו לספא והתארגנו לעיסוי המפנק שהובטח לנו: לבשנו חלוקים, נכנסנו לחדר, נשכבנו על המיטות וחיכינו. לאחר כחמש דקות נכנסו אל החדר שני מעסים חביבים שביום טוב גילם הממוצע נושק ל־97. הם היו נחמדים מאוד, אבל אני מוכן להישבע שבשלב מסוים הם שאלו אותנו ביידיש אם אנחנו נהנים. אין לי בעיה עם אנשים מבוגרים, באמת, אבל הם היו כל כך אחרי גיל הפנסיה שלא ידעתי אם המסאז' ממש איטי או שהמעסה שלי עבר לעולם שכולו טוב.
אז מה לעזאזל עושים? האישה שלי, אם עוללי, אהבת חיי, חוגגת יומולדת, ואני חסר אונים.
שקלתי לרכוש לה שובר השתתפות בסדנת בישול ואפייה. הן נורא טרנדיות עכשיו. אבל זה תמיד נישתי נורא: "בישול בזעתר", "אפייה ב־183 מעלות", "מתכוני אפונה וגזר", "קינוחי חלבה". אתה אף פעם לא יודע איך תצא מזה: היא ממש בקטע, אבל כל סדנה כזו יכולה לשדר שאני לא מרוצה באופן כללי מיכולותיה, ואנחנו לא רוצים את זה. כשאני כותב "אנחנו", אגב, אני מתכוון לעצמי ולעולל שייאלץ לישון סמוך לנחירותיי מהספה בסלון.
אבוד וחסר מעוף החלטתי להימלט אל מפלטו של הבעל העצלן, לעשות את מה שגברים עושים רוב חייהם: לחזור לאסטרטגיה הראשונה ולשאול אותה.
יותם: "מאמי, תגידי, עוד מעט היומולדת שלך (עכשיו מגיע התירוץ העלוב בעולם) ואני לא רוצה לקנות לך סתם משהו שלא תאהבי. יש משהו שאת רוצה במיוחד?"
שירן: "אוי, מאמי, שכחתי לספר לך, אל תקנה לי כלום. זוכר שאמרתי לך שבא לי קצת חו"ל? אז אני טסה עם חברות לניו־יורק בעוד חודשיים. חבל לבזבז סתם עכשיו".
החלטתי, אני קונה לה כדורסל.
אקו"ם