לעשות סדר בנפש: זרקתי אפילו אלבומים, נסו גם
אני רוצה לגדול. אני רוצה ללמוד על עצמי, לנקות את הנפש שלי. זה פסח בעיניי, הפסח הפנימי. "סוד הקסם היפני", חלק שלישי ואחרון
את לילות החודש האחרון ביליתי בלימוד עומק של ההגדה של פסח, פרשנויות קלאסיות לצד מודרניות. סתם, לא. הלילות הוקדשו לשלב השלישי של סידור הבית לפי שיטת הספר "סוד הקסם היפני". לאחר שסיימנו עם שני החלקים העיקריים - בדים וניירת - עוברים להגדרה המאוד רחבה "חפצים". בעצם, פה מוטלת האחריות עלייך. להגדיר תתי קטגוריות, לתת להם שם מדויק ולטפל בהם באופן רוחבי בכל מקום בבית.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ליכודניקים, אראל מרגלית חושב שאם עדר פרימיטיבים
- להט"בים דתיים צאו מהארון - מוכנים לקבל אותנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
כלומר, אם עושים חומרי ניקוי אז גם את אלו שבחדר כביסה וגם את אלו שמתחת לכיור (אגב, למה אתם שמים שם חומרים מסוכנים? מניסיון, להתקשר בשבע בערב לד"ר גורביץ מהמרכז לרעלים בבית חולים רמב"ם, כי התינוקת שתתה את השיקוי שהאחים שלה הכינו, זה לא תענוג גדול בכלל). אם מתלבשים על מוצרי טיפוח, זה בדיוק הזמן להיפרד מהקרם עם הריח השנוא שאת מורחת ואז מסניפה את עצמך ומתבאסת לאורך כל היום. זו גם הזדמנות פז לעזור לאיש שלך להעיף את ערכת ה"ללין לגבר" שהוא קיבל לאירוסין בשנת 2004 ומאז ועד היום היא איתכם.
צעצועים עשיתי עם הילדים - החיים שלהם, השמחה שלהם. גם הפעם, כמו עם הבגדים והספרים, היה קשה מאוד לנטרל את מה שיש לי להגיד. כשהבן קיבל את המשימה לעבור כבאית־כבאית ואז לעבור על כל הטרקטורים ולהחליט מה נשאר ומה נתרם, התהפכה לי הבטן כשהוא לא רצה להשאיר את טרקטור העץ האדום המהמם מהחנות היקרה של צעצועי עץ איכותיים לילדים, שבה ביקרתי כשהייתי אמא צעירה ויפה ועם מוטיבציה; מתוך עשרות פאזלים שהרכבתי בסבלנות עם הפעוטות שלי, כלומר כשהייתה לי רק אחת כזאת, נבחרו שלושה; ואז הגענו לאוסף האנגרי בירדס - שעליו עמלנו כל הקיץ שעבר, באיסוף מתיש שכלל השלכת קרטיבים כי "כבר יש לנו את הסוג הזה" - עשרות דמויות אנגרי בירדס הושלכו (במקום על חזירים) ברוגטקה של הבנות ישר לארגז התרומות, ולא עזרו מחאותיי "אבל בדיוק יוצא הסרט, זה חוזר!".
אל המטבח הגעתי אחרי כמה תרגולי נשימות. סיריאסלי מארי קונדו, את רוצה שאעבור סכין־סכין? אמשש ואגיד אם הוא עושה אותי מאושרת? אז כן. מצאתי את עצמי מול המגירה של סכיני הבשר הגדולות. המגירה הקבועה של הבשרי, שבכל פעם שאני פותחת אותה, נהיה לי רע בגוף. מפחיד.
מחשבות אפלות משנים שבהן השחתתי את המוח שלי עם סדרות מתח הארד־קור. בכל פעם שאני נפגשת עם תכולתה עולים בי רעיונות נוראיים, מה אפשר לעשות עם הדבר הזה, מה אני יכולה לעשות, מה יכולים לעשות לי. אז החלטתי להעיף. את כולם. להעיף? אבל במה אני אחתוך את הבשר לקוביות? איך אנקה גידים. בשלב הזה נזכרתי, שלראש אסור להיות מעורב בתהליך. אם הגוף אומר לי פעם אחר פעם שאני לא רוצה לראות את זה, שאני לא חיה בשלום עם הנוכחות של זה אצלנו בבית, אין מקום לשיקולים. איך אחתוך? אבקש מהקצב.
העפתי והרגשתי שרוחות שחורות יוצאות לי מהגוף ונעלמות. ואז הגעתי למגירה המכונה "מגירת המתגלגלים". המגירה הזאת שאני פותחת ומתגלגלים לעברי פקקים, קליפסים לסגירה הרמטית ופותחנים. שפכתי את התכולה והתחלתי להחזיר. הסתכלתי על הפותחן שלי. העלוב, החלוד, המגעיל. ולא החזרתי אותו פנימה.
כל כך הרבה פעמים אני מתבאסת מהצורה שלו ומהריח של הברזל. שואלת את עצמי אם זה לא מעביר זיהומים במגע עם המלפפון־חמוץ, רגע לפני שהוא מוגש עם הקיגל. העפתי. עלתה בי המחשבה שהגזמתי, שעכשיו זה ממש גול עצמי. כי אני צריכה את זה. זה משהו שאני משתמשת בו על בסיס שבועי, כל יום רביעי כשהבית ריק וארוחת הערב הלגיטימית היא תירס גמדי וטונה. לא היה לי אכפת. יום רביעי אחד שזה יהיה לי חסר ואני כבר אקנה לי חדש. מכובד.
את אותו הדבר עשיתי עם מברשת השיער שלי. מברשת שבורה, חצי מהזיזים שלה שקעו בתוכה או נאכלו על ידי התינוקת. שונאת אותה כל פעם שאני מחזיקה ומסרקת. אז די עם זה כבר. זרקתי. לא יהיה עם מה להסתרק יום־יומיים. ובאורח פלא אני בטוחה שאמצא את הזמן לעצור ולקנות לי אחת חדשה.
החלק הכי קשה נשמר לסוף, זה גם מומלץ בספר. הדברים הסנטימנטליים. ובמקרה של רובנו אלבומים. אלבומים?! אני שומעת את הצעקות שלכם עד לפה. הרעיון הוא שאחרי שהפכת למיומנת באמנות ההשלכה הרגשות עולים מהר, הראש שומר על שקט. זה הזמן לעשות את הסדר באלבומים. בתמונות של האיש שלי לא נגעתי. אבל כן הוצאתי את התמונות שלי מאלבומים מתפוררים והנחתי מחדש בקופסאות יפות.
לקח לי שעתיים רק להוציא את התמונות מהכיסים ולהניח אותן בערימות ואז התחלתי לעבור על זה. פתאום הרגשתי חלושעס. זה משהו אחד לדבר ולצחוק איתכם על ראובן ויטלזון שהייתי, וזה משהו אחר לעבור על התמונות מגיל 3 עד 16.
חיפשתי משפט שימקד אותי, אחרת אני או זורקת הכול או שומרת הכול. ומצאתי את המשפט האופטימי – התמונות שיוציאו בשבעה. הרי לכל אחד ישנה תמונת הפיגוע שלו, אבל תמונות לשבעה, אה? זרקתי רעיון. וככה, נאלצתי לשים על הלב השבור מתקופת הילדות משקפיים של חמלה, ושל אהבה. ולחפש את התמונות שאני לא רואה בהן רק ראובן. אלא ילדה. מחייכת ושמחה. בספארי, בקונצרט, לצד סבא או בחיבוק עם אמא. אני כותבת ודומעת, אתם לא מבינים כמה עבורי זאת מהפכה. נפלה החומה.
כשהגעתי לאלבומים משנות העשרים, מצאתי את התמונות של האקסים, בטיולים, עם חברים. אם לא הופעתי בתמונה, הבנתי שזה הזמן להיפרד. לבי שייך לגבר אחד. נהניתי לחלק את התמונות למעטפות, ולשלוח אליהם הביתה. בדואר. תמיד נחמד לקראת משבר גיל ה־40, לקבל דרישת שלום מהבקו"ם או ממחנה סיירים, כשהראש מלא שיער והאבוב היחיד באזור הוא זה ששטים איתו בכפר־בלום.
וככה הבית בכל יום מואר יותר, רגוע יותר, שמח יותר. ומי שרוצה להסתפק בניקיון ובסדר מוזמן, אבל זה בדיוק הזמן גם להכניס את הנפש והמחשבה. ולשאול: למה? אתם יודעים כמה מזרקים ריקים של נורופן ואקמולי היו לי? תנחשו. מעל 50. במטבח, באמבטיה, בחדר משחקים. 53 מזרקים. זה הזמן לעצור ולעלות רמה ולשאול, מה מביא אותי לאגור, להיאחז ולשמור. למה יש בי פחד שרק לא יהיה לי איך להגיש לילדים שלי תרופה. הרי כל קופסת אקמולי מביאה איתה מזרק חדש.
לצד אלבום החתונה שלי מצאתי ארגז כבד ובו ההצעה לתזה שלי. עשר שנים היא שם, בכלל לא חשבתי עליה. והנה היא פה. פתחתי אותה וניסיתי לראות מה אני מרגישה. הרגשתי מאוכזבת מעצמי. עלו בי מחשבות שיפוטיות על איך שאני לא מסיימת דברים ושאני לוזרית שנוטשת דברים באמצע. שאולי כדאי לי לגמור עם זה ואז אוכל להפסיק להגיד בפגישות עסקיות "יש לי תואר וחצי". בזכות כל התהליך, השריר הזה של הנקיות כבר היה מספיק חזק בשביל לסתום לשכל את הפה ולהגיד: מה את מרגישה? מה תרגישי אם זה לא יהיה פה? אושר. הקלה. שמחה שסוף־סוף החלטתי להיפרד מהדילמה. אני לא משלימה את התזה הזאת. הנ"ל לא סיימה את מכסת חובותיה לאקדמיה והיא גם ממש תשמח לא לסיים אותם לעולם.
הרמתי את הארגז הזה שמלא בצילומים מתויקים, שמר־דפים עם פתקים צהובים מודבקים והערות. והגעתי עד הפח. עצרתי. לא חבל על כל ה־A4 האלו שיכולים להיות יופי של נייר לצייר עליו לילדים? איזו נחת הייתה לי כשראיתי את נועם מקשקשת עם כל הלב על המאמר "צחוקה של המדוזה".
אני רוצה לגדול. אני רוצה ללמוד, על עצמי. אני רוצה לנקות את הנפש שלי. כל החיים. זה פסח בעיניי, זה הפסח הפנימי. ולדעתי אי אפשר לעשות את זה לבד. תהיו צנועים ותודו בקושי. כל הזוגות הצעירים המבוהלים בשנה הראשונה, האמהות הבודדות בחופשת הלידה, ההורים לילדים קטנים שהמומים מרוב עייפות ועומס ולחץ ומתח. המתח עם המתבגרים, הכעסים מול ההורים והאחים. כולנו חייבים מישהו שילמד אותנו איך לעשות קסם כזה יפני, או יהודי, או הודי או פרוידיאני. מישהו שיעזור לנו לעשות סדר בנפש.
תתחילו להוציא את החברים שלא עושים לכם טוב, את הקשרים שלוקחים מכם יותר ממה שנותנים. תעשו סדר באנשי הקשר בנייד, תמחקו הודעות, צאו מקבוצות ווטסאפ שעושות לכם כיווץ בבטן במקום לצחוק. תלמדו איזה אוכל שאתם מכניסים לגוף משמח אותו, איזה ספר מרחיב את הרוח, איזו סדרה. ולכו לקבל עזרה. מרב/נית, מפסיכולוג/ית. לכו לקבוצות תמיכה, תירשמו לחוג פילאטיס - לא חשוב איפה. רק תחליטו שאת הזמן שלנו פה, אנחנו עושים נקי ובטוב.
צאו מהמצרים שלכם, מהמצרים שאנחנו שמים על עצמנו. על הלב שלנו, הנפש, השמחה. קומו על החיים שלכם. תתאמצו על זה. תפנו לזה זמן וכוח. לעם ישראל לקח 40 שנה של מדבר כדי לגלות מי הם באמת ואיפה המקום הנכון שלהם. זה ייקח לכם פחות. מבטיחה.
אקו"ם