ביעור חמץ: פסח זה הזמן לריב, וטוב שכך

מדורת ביעור החמץ היא נקודת פתיחה מצוינת למסע של התחברות ושיתוף, מהפרט אל הכלל. לא צריך לוותר על המריבות, צריך רק לבחור להן את הנושאים הנכונים

מקור ראשון
אורלי גולדקלנג | 22/4/2016 12:57
תגיות: ביעור חמץ, מריבות
כמו תור של שעתיים וחצי בסופר, כמו אובך סמיך רגע אחרי שטיפת הרכב, כך גם שיחות בירור הנפש מוצאות דרכן אלינו מדי שנה ערב חג הפסח. טובי הדרשנים המכובדים, חובבי הסימבוליות, הולכים ומתנתקים מציווי ביעור חמץ המקורי ודבקים באקט בדיקת החמץ הפנים־לבבי. כי עם כל הכבוד לעוד פירור ביסקוויט שנמס אל תוך גומיית המגן של דלת המקרר, יש לנו פה נפש מסוכסכת לטפל בה, הפרעות אישיות מסוכנות ועבודת מידות שלא מתכוונת להיעלם אם לא תקבל את הטיפול החצי־שנתי שלה. ומתי נתפנה לכל אלה אם לא עכשיו, כשניקיון הבית יושב לנו על הצוואר כמו ממיס שומנים על פלטת גריל?

עוד כותרות ב-nrg:
ביטול השידורים המקומיים - חדשות עצובות
להט"בים דתיים צאו מהארון - מוכנים לקבל אותנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בלי לזלזל, חלילה, בפרשנות המרעננת שפג תוקפה כבר לפני עשור, נראה לי שקצת התבלבלנו בחג. שיפור המידות וטיפול בעומק הנפש הם עבודה יומיומית הכרחית, אבל בניגוד לחגי תשרי, הוויית חג האביב מובילה אותנו להפך הגמור מאותה התכנסות סתווית שנדרשנו אליה רק לפני חצי שנה. יסלחו לי המכובדים, אבל בשעה שמייבש הכביסה יוצא לפגרת קיץ והאטבים נכנסים לכוננות תלייה, נראה שמשהו באוויר קורא לנו דווקא לצאת החוצה ולהתבונן סביב.
שאטרסטוק
מתי נתפנה לנפשנו המסוכסכת אם לא עכשיו כשנקיון הבית יושב על הצוואר? מנקים לפסח שאטרסטוק

המעגל הראשון שחג הפסח לוקח אותנו אליו זה יותר משלושת אלפים שנה הוא המעגל המשפחתי. הלכות אכילת קורבן הפסח מחלקות אותנו לבתי אב, תחת סיסמת הילדים "בלי כיבודים". כל משפחה בתוך עצמה, עם הנתח שלה והזהירות שלא לשבור את העצמות – לא של הקורבן ולא של היושבים סביב שולחן הסדר.

המעגל השני כבר פותח דלת לכל דכפין, מרחיב את מעגלי הנדיבות לטובת עשייה חברתית. בעוד שבוע יתרחב מעגל הפתיחות הזה למעגל שלישי, גדול הרבה יותר, שלא מסתפק בעוברי האורח האקראיים אלא מתאחד לעם שלם בקשר שקשה חיבורו כקריעת ים סוף. החיבור העממי הבלתי אמצעי הזה, ראשיתו בחיפזון יציאת מצרים הלילה, ואחריתו על שפת ים סוף כשישראל מוצאים זמן להתגבש יחד בשירת הודיה.

אם אנחנו כבר מתעקשים להוסיף למצוות היום משמעות סימבולית, ראוי לתת להן ממד של חשבון נפש לאומי, כזה שבודק את הקבוצה במבט חצי־מהצד חצי־מהאמצע. בלי לעשות הנחות, אבל בלי להיתפס לייאוש. לכבוד יום העצמאות הראשון של עם ישראל וחגיגות ביטול העבדות הראשון בהיסטוריה, אנחנו נדרשים דווקא להרים מבט מתוך עצמנו, להיפגש עם השכנים סביב מדורת ביעור החמץ, ולראות מה קורה איתם ואיתנו.

רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע

המשורר והפזמונאי הנפלא יורם טהרלב נוהג לספר בהופעותיו את הסיפור המשעשע על בית הכנסת שניטשה בו מחלוקת בין הסוברים שמנהג המקום לקרוא שמע בעמידה, ובין הסוברים שהמנהג הוא לקרוא שמע בישיבה. אחרי מריבות אין־קץ שטלטלו את הקהילה כולה, הוחלט לפנות לזקן המתפללים ולשאול למסורת המקובלת במקום.
צילום: צילום מסך
השיח המטונף והעוין הפך מצוי, כולם אימצו את השיח חסר האחריות. טוקבקים צילום: צילום מסך

"נכון שאומרים קריאת שמע בעמידה?" שאל נציג אחד הצדדים. "לא", ענה הקשיש, "לא זה היה המנהג שלנו כאן". "בבקשה!" צהל הנציג הדעה האחרת, "מנהג המקום לקרוא קריאת שמע בישיבה!". "לא, לא", התנצל הקשיש, "גם זה לא היה המנהג אצלנו". הצדדים המתוסכלים פנו אליו בתחינה: "הרי אי אפשר להמשיך כך", אמרו לו. "בכל יום מחדש מתפתחת פה מריבה איומה. אלה צועקים שזה המנהג ואלה צועקים אחרת, וכל בית הכנסת מתרעם במחלוקת קשה ובלתי מידתית". "הו", צהל הקשיש והניף את ידו בהתלהבות, "בדיוק זה! זה היה המנהג!".

מנהג הוויכוח הפנים־ישראלי מתקיים זה אלפי שנים בהקפדה יתרה. אנחנו לא מצליחים לוותר על בדל הזדמנות לקושש זרדי מחלוקת, לחבר אליהם גפרורי עוינות ולהבעיר את הבית על יושביו. השיח המטונף והעוין הפך כל כך מצוי, עד שאפילו קשה להתרגש מקללה חריפה או התבטאות שעוד מותר לקרוא לה קיצונית. אלא שאם עד לא מזמן העוינות הזו הייתה שמורה לכיכרות או למתחים בין־קהילתיים, עכשיו הכיכר מגיעה כל הדרך למכשיר הנייד שלנו, שלוחת רסן וחסרת גבולות. מנבחרי הציבור ועד לאחרוני יושבי הגנים, דרך אנשי תרבות ומובילי דעת קהל – כולם אימצו בחום את השיח הטוקבקיסטי חסר האחריות, זה שלא מחויב להתגלגלות דבריו או למשמעות שעולה מהם.

ביום שבו אנחנו נדרשים זה לזה, מביטים על הפריחה המבורכת ועל סיכויי הצמיחה מסביב, מוטב שחשבון הנפש הכלל־ישראלי יתרכז בגבולות השיח שאימצנו לנו. על המחלוקת עצמה אסור לוותר, ממש כפי שאסור לוותר על תפיסת עולם או אמונה דתית. חולקים, כועסים, אבל מדברים. ומדברים אחרת.

בעוד שבעה שבועות נחגוג את חג מתן תורה - היום שבו הגיבוש שהחל בכפיפות עבדות מצרים והרים ראש בשירת הים, הפך לגאווה לאומית במורדות הר סיני. ביום הזה, כמו בכל חגי התקומה שמתחילים כעת ומתגלגלים בצבעי כחול־לבן עד לחג השבועות, כדאי שנשקיע כל מאמץ להתחבר מחדש לשיח שיאפשר לנו להמשיך לחיות יחד. אם יש משהו ששווה לריב עליו, זה על הדרכים להגיע לשיח הזה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

המומלצים

פייסבוק