"והגדת לבנך" - הגרסה המקוצרת והחשובה
בכל הנוגע לסדר עצמו אני מבטיח לך שלא פספסת כלום. לא כי לא היה כיף. היה מעולה. אבל בשנה הבאה כבר תישאר ער, ותאמין לי: זה יהיה בדיוק אותו הדבר. כי ככה זה: תמיד אותו הדבר
אז מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים שקדמו לו? ובכן, זו הפעם הראשונה שפלג זמרי - השותף החדש במשפחה והמוכר בכינוי העולל - השתתף בליל הסדר. זו כמובן הייתה התוכנית, אבל מה לעשות שכשאתה מתעורר בחמש וחצי בבוקר ומבלה חצי מהיום בפקק בין אום אל פאחם למוסמוס בדרך לעפולה, אתה מוצא את עצמך די מותש בשבע בערב. עם כל הכבוד לסבתות ולדודות, כשהעולל רוצה לישון עוד לא נולדה הציפייה הסבתאית שתעצור אותו.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ליכודניקים, אראל מרגלית חושב שאם עדר פרימיטיבים
- להט"בים דתיים צאו מהארון - מוכנים לקבל אותנו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל הסר דאגה מלבך, בני היקר, אמנם את מצוות “והגדת לבנך" לא קיימתי, אבל בכל הנוגע לסדר עצמו אני מבטיח לך שלא פספסת כלום. לא כי לא היה כיף. היה מעולה. אבל בשנה הבאה כבר תישאר ער, ותאמין לי: זה יהיה בדיוק אותו הדבר. כי ככה זה: תמיד אותו הדבר.

ובכל זאת, אם אין לך כוח לחכות שנה, תרשה לי לפנק אותך במילון ליל הסדר המלא, עם קצת תוספות על פסח. עכשיו אתה רק צריך ללמוד לקרוא.
זלזול: באופן כללי אין ארוחה שמזלזלים בה יותר מארוחת הצהריים שלפני ליל הסדר. זה תמיד “אמא, תגידי, יש משהו לצהריים?", ותמיד “אני קצת עסוקה, קח לך עלה של כרוב ובטרייה מהמקרר".
נס: קריעת ים סוף - נחמד, אבל הנס האמיתי של פסח הוא למצוא בית שבו בליל הסדר כל הכיסאות מאותו סוג וכל ההגדות זהות.
אשכנזים מול ספרדים א': בתוכנית חלוקת החגים של שירן ושלי הוחלט שאת ליל הסדר חוגגים אצלי ואת ראש השנה אצלה. בפעם הראשונה שהיא באה לליל הסדר היא לא הבינה למה אנחנו מתחילים לפני שכולם הגיעו. לקח לי רבע שעה להסביר לה ש־12 האנשים שיושבים מסביב לשולחן הם "כולם".
אשכנזים מול ספרדים ב': הקטע המביך באמת אצל האשכנזים מתרחש בדרך כלל כשהבן הצעיר בן ה־36 שר את הקושיות.
מצהברייט או מצעברייט או מצברייט או מצהבריי: בחייאת, שמישהו יחליט כבר איך לעזאזל כותבים את זה.
שולחן עורך: לא יודע למה, אבל ככל שהשנים חולפות כך נדמה לי שהחלק הראשון של ההגדה, זה שלפני האוכל, מתקצר. אני זוכר את עצמי כילד יושב לשולחן הסדר, מת מרעב כי בצהריים אכלתי כרוב עם מיונז, מביט בחלקה הראשון של ההגדה ושואל את עצמי אם אשרוד את כולו או שאמות ברעב לפני שיגיעו לשולחן עורך.
אני זוכר איך הייתי מניח את האגודל בעמוד שמבשר על בוא הסעודה, רק כדי להפיח קצת תקווה בקיבתי בעוד אבי מנגן בניגונו את סיפור רבי טרפון והחבר'ה. אגב, לא רבים יודעים, אבל קראו לו טרפון כי כשהוא מופיע בהגדה נטרפת דעתם של ילדים קטנים מעפולה, מרוב רעב.
רשע: לא יודע למה, אבל בעיניי איש פרסום שלא מקבל מהמשפחה שלו את הזכות לקרוא את התפקיד של הרשע הוא לא איש פרסום מספיק טוב.
חכם: שירן, לעומת זאת, מתעקשת בהפגנתיות לקרוא בכל שנה את תפקיד החכם. אנחנו בהפגנתיות מוותרים לה, כי כולם יודעים שזה התפקיד הכי פחות חשוב.
בנקים: איכשהו תמיד אחת מההגדות על שולחן הסדר תהיה מתנה שההורים שלך קיבלו מאיזה בנק לפני 15 שנה. יש משהו אירוני בהגדה של בנק. אמנם עבדים היינו לפרעה במצרים, אבל בואו נאמר שאין תחושת חירות גדולה בהיזכרות במצב העובר ושב שלך באמצע ליל הסדר.
ניגון: לאבא שלי יש ניגון מיוחד שבו הוא משתמש במהלך קריאת ההגדה. כבר 33 שנה אני שומע את הניגון הזה בכל ליל סדר, ואני עדיין לא מצליח לקלוט איך באמת שרים אותו.
מאמא עוף: זכור, בני, בכל פעם שאתה בוחר לקחת חתיכת עוף שאמא לא הכינה, אתה בוחר לא לקחת חתיכת עוף שאמא כן הכינה. דע שכל שולחן סדר הוא בעצם זירת תחרות סמויה בין מתכונים. לא משנה כמה טעים העוף בקולה שהכינה דודה סימה, אתה לא נוגע בו עד שנגמרת תבנית העוף במשמש של אמא.
בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז: עד כאן אנחנו יודעים את המנגינה. בכל שנה אנחנו מבטיחים לעצמנו שבשנה הבאה נדע גם את המנגינה של ההמשך, ואז מגיע ליל הסדר בלי שעשינו כלום. אנחנו עדיין לא יודעים את ההמשך.

טראומה: המאכל האהוב על אבי בפסח הוא מצה עם גבינה וריבה. כילד הוא נתן לי לטעום, ועד היום אני לא טועם ממה שאבא של\י מציע לי.
קיפוח עדתי: בואו נפתח רגע את כל הנושא של אוכלי קטניות מול לא אוכלי קטניות. אז נכון, היו מעברות ויש אפליה אנטי־מזרחית בכל מיני מקומות, אבל רבאכ, מה נהיה? דווקא הצד המאותגר קולינרית מקבל את המשימה הקשה?
מצות: חולה על זה, מאוהב בזה, יכול לאכול רק את זה, תנו לי עוד מזה. אבל רק בפסח. לפני תום החג אני תמיד קונה אריזת מצות שלמה כדי שיהיו לי מצות גם לאחרי החג, אבל מעולם לא נגעתי במצה אחרי פסח.
גפילטע פיש: בואו נדבר תכל'ס: מדובר במעדן קולינרי עם יחסי הציבור הגרועים בעולם. לו בעדות המזרח היו עולים על המתכון הזה, הם ודאי היו מדביקים לו שם מפוצץ כמו "ג'חש אל־גזר", ולא מפסיקים לדבר על כמה זה טעים. אבל אנחנו האשכנזים הפשוטים אף פעם לא ידענו לשווק את האוכל שלנו. או לתבל אותו.
דגים: יש רגע קסום, קצת לפני ליל הסדר, שבו על כבישי ישראל נעים יותר דגים מבני אדם.
סבתא: לא משנה אם סבתא שלי תתיישב על כיסא פלסטיק או על כורסת מלכים, את הכיסא הראשון היא תבקש להחליף בתואנה שהוא “ממש ממש לא נוח". כן, היא ממוצא פולני.
שקדי מרק: אולי כבר סיפרתי לכם את הסיפור שאני קורא לו “מדוע כנראה כשאמות אגיע לגיהינום". אבל יש סיפורים ששווה לספר פעמיים. ובכן, כשהייתי ילד, החטיף האהוב עליי לא היה במבה, גם לא ביסלי, אלא שקדי מרק. יום אחד, בעיצומו של חול המועד פסח, עוד לפני שהייתי בקיא בחוקי החמץ, שמתי לי שקדי מרק בשקית, ירדתי למטה, וחילקתי לכל ילדי השכונה. סליחה, אני ממש מתנצל, לא התכוונתי.
חג שמח לכל עוללי ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg