מאבק הפרקליטים נגד גרסטל: פחד מתסמונת הש"ג
השופטת בדימוס הילה גרסטל ביקשה לשפר את עבודת הפרקליטות, אבל מאבק סוער ויצרי של הפרקליטים, שכוון גם נגדה, הסתיים השבוע בפרישתה
זה היה קרב מלוכלך, קשה, אישי לפרקים. הפרקליטים עשו הכול כדי למרר לנציבת הביקורת על הפרקליטות את החיים. לקבור את חוק הנציבות לא עלה בידם, אבל הם כן הצליחו להוציא להילה גרסטל את כל החשק מהתפקיד. בתקופה האחרונה זה עלה לשופטת בדימוס בבריאות ממש. היא הגיעה למצב של תשישות פיזית ונפשית. השבוע היא הרימה ידיים והודיעה על התפטרותה.
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בכירי משרד המשפטים שעמם שוחחתי מבקשים שנבחן את השתלשלות העניינים בפרספקטיבה רחבה. מבחינתם, הדם הרע שזרם במערכת עד כה הוא תוצאה של טעויות שעשו כל הצדדים. זוהי פחות או יותר הגרסה המצרפית שלהם: השאיפות המקוריות של דניאל פרידמן וחיים רמון היו צנועות. הם ביקשו לראות גוף שבו אפשר יהיה להתלונן על פרקליט רשלן שלא העביר מסמכים או ראיות להגנה, ובכלל לא חלמו על ביקורת מערכתית. השרה הקודמת ציפי לבני לא הייתה מסוגלת להקים את הגוף בחקיקה ראשית, עקב התנגדותו הנחרצת של היועמ"ש דאז וינשטיין שנעמד על רגליו האחוריות. לכן היא הקימה את 'צוות השמונה', ועל בסיס המלצותיו גיבשה מסמך עקרונות.
גרסטל מונתה לתפקיד ובאה מלאת מרץ ועזוז. השופטת המוערכת חלמה לבנות סדנאות לשיפור מקצועיות הפרקליטים ולהצעיד את הגוף הזה קדימה, אבל ועד הפרקליטים התנהל בצורה קיצונית ואטומה ונלחם בה מהרגע הראשון. כשהנציבה החלה לעבוד, הפרקליטים גילו המון חורים במסמך העקרונות. מה שבעיקר הטריף אותם היה היעדרן של הגנות וחסיונות - כלים מינימליים להגנת המבוקרים כפי שמקובל במשרד מבקר המדינה, כמו ייצוג משפטי, זכות התגוננות, וחיסיון מפני סוגים מסוימים של תביעות.
הפרקליטים מתחו טענות גם נגד גרסטל עצמה. 90 אחוז מתיקי התביעה הפלילית בישראל מנוהלים בכלל על ידי המשטרה, אך מכל שבעת הדו"חות המערכתיים שחיברה הנציבה אף לא אחד עסק בשוטרים. השר לביטחון פנים גלעד ארדן פשוט לא שיתף פעולה, והיא לא התאמצה. התובעים המשטרתיים מגיעים לפעמים לבית משפט שלום עם 25 תיקים במזוודה, ומנהלים הליכים בקצב של מכונת דפוס. אבל העוולות שמהן סובל האזרח הקטן - זה שסגר מרפסת בלי היתר, צעק על שוטר שרשם לו דו"ח או עישן מריחואנה במסיבה ומצא עצמו נגרר במשך שנים עם רישום פלילי - לא מעניינות אף אחד. למיליון אזרחים בישראל יש רישום פלילי וזה בסדר. לא ייתכן שהזרקורים יופנו רק כלפינו, טענו הפרקליטים.
אבל כל זה היה המתאבן. הפיצוץ הגדול בין גרסטל לפרקליטות היה בדצמבר האחרון, כאשר פרקליט המדינה שי ניצן תקף את הנציבה ומתח עליה ביקורת אישית קשה. ניצן טען אז שגרסטל חרגה מסמכותה לאחר שקבעה כי נפל פגם בהתנהלותה של הפרקליטה רחל שילנסקי. כזכור, שילנסקי ביקשה לשנות תצהיר עד של ד"ר חן קוגל בעניין מינויה של ד"ר מאיה פורמן־רזניק לתפקיד בכיר במכון לרפואה משפטית. בפרקליטות נלחמו בפורמן־רזניק וביקשו לטרפד את מינויה מכיוון שהיא הגישה חוות דעת שתמכה ברומן זדורוב, בניגוד חריף לעמדת הפרקליטות. הניסיון להטות את עדותו של קוגל היה חלק מהמאבק נגד פורמן־רזניק.
במכתב חריף שכתב ניצן ליועמ"ש דאז יהודה וינשטיין הוא טען כי "אם החלטה זו (של גרסטל, י"י) לא תבוטל... לא יתאפשר המשך התנהלות סביר של פרקליטות המדינה", לא פחות. וינשטיין החרה־החזיק אחריו, ודרש מגרסטל לספק 'הבהרות'. הפנייה שיקפה לחץ שהתעורר בפרקליטות בעקבות קביעותיה החמורות של גרסטל: היא האשימה פרקליטה בכירה בהתערבות בעדות ראשית של עד, כתם קשה לגוף שמתהדר בענייניות ובניקיון כפיים. ההאשמות הופנו לא רק נגד הפרקליטה שילנסקי אלא גם נגד מי שהדיחוה לפעול כפי שפעלה - המשנות ליועמ"ש דינה זילבר ואורית קורן.
הפרקליטים טענו שלא נכון למתוח ביקורת מערכתית על בסיס תיקים שהציף חן קוגל, שהיה באופוזיציה לראש המכון. ביקורת צריכה להיות על בסיס דגימה רנדומלית של תיקים. עוד קבלו על כך שלמבוקרים לא ניתנה אפשרות להתגונן. טענה כללית יותר היא שגרסטל מינתה לתפקידים רגישים פרקליטות צעירות ללא ניסיון בביקורת פנים, ובכך יצרה תחושה של איום בקרב הפרקליטים. "תוסיף לזה את פרשת רות דוד והסדרה המכפישה בערוץ 10. מתוך 960 פרקליטים, כ־500 הם פועלים צעירים עם ילדים קטנים שלא ישנים בלילה מרוב עבודה, ומרגישים עכשיו שהם פושעים עד שלא יוכח אחרת".
על רקע הכאוס הזה פנתה שקד לשופט בדימוס אליעזר גולדברג, שהיה גם מבקר המדינה וגם נציב התלונות על השופטים, וביקשה ממנו לגבש המלצות. ההמלצה המרכזית של גולדברג הייתה להפריד בין תלונות פרטניות לתלונות מערכתיות. האחרונות יטופלו על ידי מבקר פנים במשרד.
גרסטל התנגדה להמלצות, ושקד ניאותה להמשיך את המתווה הנוכחי בשנה הראשונה שלאחר אישור החוק ולהחיל את המלצות גולדברג רק בשנה שלאחר מכן. במשרד המשפטים טוענים שהצלחתה בהעברת החוק בוועדת השרים ובקריאה ראשונה היא ניצחון עצום, שכן היא הראשונה שהפכה את נציבות הביקורת על הפרקליטות לעובדה קיימת שמעוגנת בחוק ואין אחריה עוררין. הם מזכירים גם את מאבקה של שקד בפרקליטים השובתים, שהגיע לבית הדין לעבודה למרות איומים מצד ניצן כלפי שקד. "את קורעת את החבל", התרה בה, אולם היא התעקשה והשיבה את הפרקליטים לעבודה.
עד כאן גרסת משרד המשפטים. מי שנלחם בחוק בגזרת הארגונים החוץ־פלמנטריים, ומהכיוון המנוגד לזה של הפרקליטים, הוא עו"ד שמחה רוטמן מהתנועה למשילות ודמוקרטיה. הטענה המרכזית של רוטמן נגד החוק נוגעת לסעיף הקובע שלא תהיה ביקורת על נושאים שקשורים ל'שיקול דעת' מקצועי של הפרקליט. העיקרון הזה חל אמנם גם אצל מבקר המדינה, אולם שם המבקר הוא שמחליט אם לדון בנושא, ואילו בחוק הנציבות מי שיחליט יהיה היועמ"ש.
"זה לתת לחתול לשמור על השמנת. בכל תיק רגיש היועמ"ש יכול לומר שמדובר בשיקול דעת ולקבור את הביקורת", אומר רוטמן. טענה נוספת שלו היא שליועמ"ש יש סמכויות נרחבות מדי בשאלה אם לפרסם ציבורית דו"ח או לא, והוא יכול להוציא צו איסור פרסום על דו"ח או על חלקים ממנו, כמו גם לדרוש מהנציב להעביר אליו חומרי חקירה. למעשה הוא די שולט בכל תיק תלונה מראשיתו עד סופו.
רוטמן מסביר שהחוק החדש ירע את מצבם של הפרקליטים הזוטרים מפני שהוא מעודד את תסמונת הש"ג. נציבות שלא יכולה למתוח ביקורת מערכתית תבלוש יומם ולילה רק אחרי הפרקליט הקטן ותרדוף אותו, בעיקר כי אין לה משהו חכם יותר לעשות. "יש כאן ניצחון של היועמ"ש שלא רוצה יועמ"ש־צללים לצדו. במצב הנוכחי עדיף שלא תהיה בכלל נציבות ביקורת, מאשר כזו שלא מסוגלת לעשות את העבודה אבל משלה את הציבור שיש ביקורת על הפרקליטות".
במשרד המשפטים מסתייגים מטענותיו של רוטמן ואומרים: "מי שמכיר את מנדלבליט יודע שמדובר באדם סופר־זהיר, הגון ושקול, והוא יחשוב שבע פעמים לפני שיחליט להתערב בהליך של הנציב. חייבים לראות את התמונה הרחבה. יש לנו פרקליטה שמנהלת תיק נגד דומרני. הוא איים עליה, והיא והילדים שלה מאובטחים 24/7. חייבים לתת לה גב. אף אחד לא רוצה פרקליטות מסורסת שפוחדת לאכוף חוק".
אקו"ם