זיכרון בסלון: ככה למדתי לא לברוח מיום השואה
בין הדחף "להעביר הלאה" את יום השואה לבין הצורך לתת לו מקום של כבוד גיליתי את פרויקט 'זיכרון בסלון'. זו הזדמנות לדבר עם סבא שלכם או סבא של אחרים, גם אם הוא כבר לא בין החיים
הנה מגיע הזמן בשנה של הימים האלה, אלה שמוציאים מהשגרה וזורקים אותנו למקומות האישיים, המשפחתיים והלאומיים. הימים האלה שצריך להחליט אם מתייחסים אליהם בכלל, מתמודדים איתם או מעבירים אותם הלאה, מחכים לזרועותיה של השגרה הנעימה שמסתתרת אחריהם.- חגיגות האחד במאי: זמן לוותר על הסוציאליזם
- אובמה כבר החליט מי בצד הנכון של ההיסטוריה
- המסעות לאושוויץ: פינוקים, מורל גבוה וקצת שואה
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
יום השואה נותן את הספתח הקשוח של הימים האלה. היום הקשה לעיכול הזה, שמתאר מציאות שכל-כך רחוקה מאתנו אבל כל-כך קרובה. מבין ימי הזיכרון תמיד העדפתי את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יום של עצב מהול בגבורה ולחימה, יום שהרבה יותר קל לעכל אותו, להסביר אותו לאחרים אבל בעיקר לעצמך. את השואה הרבה יותר קשה להסביר. לא רק להסביר לילד מה זו הצפירה השורקת בקול, אלא להסביר לעצמך את הסבל והזוועה, להסביר את המספרים הבלתי נגמרים והרוע האנושי. בשנים האחרונות, בעיקר מאז שאני אמא אבל גם לפני כן, זה היה יום שהעדפתי להדחיק, לתת לו פשוט לחלוף.
''לנסות להבין או רק להקשיב, והעיקר, לא לברוח''.
באדיבות 'זיכרון בסלון'
בשנה שעברה החלטתי לעשות משהו עם שני הזרמים החזקים שבתוכי. האחד שרק רוצה שהיום הזה יעבור מהר והשני שיודע שאסור להתחמק. הודעה חולפת בקבוצת ווטסאפ חיפשה מובילים לפרויקט 'זיכרון בסלון' והחלטתי שהנה, זו ההזדמנות שלי לחזור להתמודד עם היום הזה.
'זיכרון בסלון' הוא פרויקט גאוני. הוא יוצא מהקונספט של הטקסים הרגילים, אלה שכבר מרגישים לעוסים לחלק מהדור הצעיר וגם הלא-צעיר, הוא מזמין כל אחד ואחת מאיתנו לפורום יותר אינטימי כדי לדבר שואה לערב אחד. מדברים שואה במתנ"ס, בפאב, אבל בעיקר בבית. פותחים את הסלון לאנשים מוכרים יותר ופחות, מזמינים אל הסלון איש או אשת עדות, מסתכלים לו וגם אחד לשני בעיניים.
איש עדות לא חייב להיות ניצול, הוא יכול להיות גם דור שני או שלישי שמבקש לדבר שואה וזיכרון דרך סיפור. הניצולים נגמרים לנו, הם נפטרים או פשוט תשושים מדי פיזית ונפשית לספר את הסיפור שלהם. בשיחות עם בתי אבות העובדות הסוציאליות התנצלו מעומק ליבן על כך שהמטופלים שלהן פשוט לא מסוגלים יותר.
"אתם עושים עבודת קודש" אמרה לי אתמול אסתר, ניצולה שניסיתי לגייס לפרויקט. "ראיתי תמונה שלי בעיתון משנה שעברה כשהשתתפתי בפרויקט. יותר משהתרגשתי לראות את עצמי, התרגשתי לראות את המבט בעיניים של הסטודנטים". וזו האמת. הפורום האינטימי הזה מאפשר לזכור ולהזכיר. הוא מאפשר גם למשתתפים וגם לדובר לעבור חוויה משמעותית. מעל 150 אלף איש השתתפו בפרויקט בשנה שעברה, השנה הצפי הוא לחצי מיליון משתתפים. ממטולה ועד אילת, מלוס אנג'לס עד אוסטרליה. כל הארץ סלונים.
אחד מהרגשות הכי קשים הוא רגש ההחמצה. אני החמצתי את סבא שלי, ניצול שואה מרומניה. כמה קשה זה לדבר עם סבא על מה שהוא עבר אז. קשה כי אני יודעת שעבורו הזיכרון קשה, קשה כי מישהו שאני כל כך אוהבת עבר עינויים וסבל, קשה כי הוא הסבא שקונה במבה ומכין נס-על-חלב ולא אותו צעיר שעבד עבודות כפייה. קשה לדעת שהוא עבר שואה. לצערי זה אבוד, עם סבא שלי אני כבר לא אוכל לדבר. אם להיות כנה אני לא יודעת כמה היה לי את האומץ לדבר איתו גם אם הוא היה חי היום.
'זיכרון בסלון' מאפשר לדבר עם סבא. הפורום הזה שהוא לא המוני אבל גם לא לבד מציע הזדמנות לדבר עם סבא שלכם או סבא של אחרים, גם אם הוא כבר לא בין החיים. מבחינתי זה העיקר ביום השואה, לחפש את ההזדמנות לדבר עם סבא, לנסות להבין או רק להקשיב, והעיקר, לא לברוח.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם