"אנחנו שונאים את הנאצים כמו שהיהודים שונאים"
פגישה מקרית ברכבת באנגליה עם אישה אלבנית הובילה אותי לגלות על קוד ה"בסה": קוד הכבוד האלבני לפיו יש להציל את מי שנזקק להצלה, ללא הבדלי דת, גזע ומין. אלבניה היא המדינה היחידה עם רוב מוסלמי באירופה, וגם היחידה שגבורתה בשואה כמעט נשכחה
השעה הייתה 05:37, ובניגוד למסורת אליה הורגלתי על ידי רכבת ישראל, הרכבת נכנסה לרציף האפרורי בתחנת קלפהם ג'נקשן בדיוק בזמן. דחפתי את מזוודתי לתוך הפרוזדור הצר של הרכבת, מפנטזת על שנת ישרים שתפקוד אותי בשעות הארוכות שבהן אסע לאיטי לדרום אנגליה. איתרתי בזווית עיניי המזוגגות מרוב עייפות כוך מזמין של ארבעה מושבים ושולחן, והתמקמתי בו. בכוך שמצדי השמאלי ישבה נוסעת שהבחנתי בה קודם לכן ברציף. הקרון היה ריק.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- איך הפכה השואה לחוויה הנרקיסיסטית ביותר?
- אסור לשיר? הכירו את הדרך החדשה להדיר נשים
- התביעה נגד סרנה: מי שממציא עלילות - שישלם
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האישה, בשנות ה-50 לחייה, הרכיבה אוזניות ענק על שיערה השחור והקופצני, מסוג האוזניות שבני הנוער אוהבים להסתובב איתם כהצהרת סטייל מגניבה. מולה ריצד הטאבלט שלה עם איזה סרט. "סליחה", היא פנתה אליי, "אכפת לך אולי לצלם אותי? אני מנסה להראות לחברים שלי מה אני בדיוק עושה בשעה כה מוקדמת בבוקר".
"כמובן", עניתי ולקחתי את הסמארטפון שלה. צילמתי אותה מכמה זוויות, והיא הייתה מרוצה. "אני נוסעת לעבודה, כל פעם צריכים אותי במקום אחר. אני מתרגמת מאלבנית לאנגלית ולהפך", היא הסבירה והפעם הצלחתי להרגיש בשרידי מבטא זר שהסתתרו באנגלית הבריטית שלה. "מאיפה את?", שאלה האישה. ברגע שאמרתי שאני מישראל, עיניה הכהות התנצנצו בהתרגשות ושמחה.
"וואו! יש לי חברה בישראל. בכלל, אני מאוד מחוברת לסיפור היהודי", היא אמרה בהתרגשות שהצליחה לעורר אותי מעייפות של טיסה חסרת שינה. "אני חייבת לבוא לבקר אצלכם, שמעתי סיפורים מאוד טובים על ישראל", היא הוסיפה. "ואני שמעתי סיפורים מאוד טובים על אלבניה ומה שהאלבנים עשו בשביל היהודים במלחמת העולם השנייה", אמרתי וראיתי כיצד עיניה ניצתות בשמחה רבה אף יותר.
ועכשיו בכנות – היה לי מזל. היה לי מזל שעשיתי לייק בזמנו לעמוד המצוין "היסטוריה גדולה, בקטנה", שבו מנהלי הדף חושפים פיסות היסטוריה מאלפות מידי שבוע. היה לי מזל שרק יומיים לפני פורסמה בעמוד הזה גבורת האלבנים במלחמת העולם השנייה, ושבמקרה הסיפור הזה צד את עיניי.
אילולא כן, הייתי כאדם ממוצע בישראל, בוגר מערכת חינוך שמוציאה אותנו על פס ייצור עם ידע חלול בהיסטוריה גם בנוגע לעמנו שלנו (שלא לדבר על היסטוריה עולמית(. הייתי תלמידה טובה ורוב הידע עדיין משומר לא רע בזיכרוני. אך אם אתהה עם עצמי לגבי אומות שלמות שהצילו יהודים בשואה, תצוף בזיכרוני גבורת הדנים ואולי גם זו של הבולגרים.
על האלבנים היה לי עד אז רסיס זיכרון פעוט שנח בתהום הנשייה ללא ניע. האם זה קשור לשלטון הקומוניסטי הקיצוני ששלט שם עד שנות ה-90 ושהותיר את המדינה מבודדת מהעולם מיד עם תום המלחמה? האם זו התאמת אג'נדה אירופה-צנטרית או סתם חוסר מודעות במשרד החינוך ובישראל בכלל?
ואלו העובדות. באלבניה היו ערב תחילת מלחמת העולם השנייה רק כ-200 יהודים. למרות שהאזכורים הראשונים על הגעת היהודים למדינה ההררית הזו שבבלקן, קיימים עוד מימי הרומאים, לא גרה בה אוכלוסייה יהודית רבה. עם זאת, אלבניה הייתה מהמדינות היחידות שבה מספר היהודים לא קטן, אלא יותר מהכפיל את עצמו והגיע עד לכאלפיים איש עד סוף המלחמה.
עוד כמה עובדות. אלבניה הייתה ונותרה מדינה ענייה וחלשה, נתונה לחסדי אי היציבות האזורית על ידי שאר מדינות הבלקן ובימים האפלים של מלחמת העולם השנייה – לחסדי האיטלקים הפשיסטיים שכבשו אותה. האיטלקים לא רדפו את היהודים כמו הגרמנים, אך כאשר שלטון מוסוליני התערער, הנאצים הגיעו גם ליוון ולבלקן.
למרות שאלבניה הייתה נתונה ישירות לשלטון מדינות הציר, כל אזרחי המדינה התגייסו למען הצלת היהודים. יהודים מגרמניה, איטליה וארצות הבלקן מצאו דלתות פתוחות דווקא באלבניה הקטנה. עבור רבים מהם זויפו מסמכים, אחרים התחפשו למקומיים, וכל מי שהסתיר יהודי ידע כי הוא מסכן את עצמו ואת כל משפחתו.
מאוחר יותר כשאחזור לארץ ואגגל קצת יותר לעומק כדי להבין את הסיפור החריג והמדהים הזה, אגלה על קוד ה"בסה", קוד הכבוד האלבני לפיו יש להציל את מי שנזקק להצלה, ללא הבדלי דת, גזע ומין. מי שלא הקפיד להתנהג לפי הקוד, היה עלול לבייש את עצמו ואת משפחתו ואף להיענש. ועוד משהו. אלבניה היא המדינה היחידה עם רוב מוסלמי באירופה. היא גם היחידה שגבורתה כמעט נשכחה לחלוטין.
"אנחנו שונאים את הנאצים כמו שהיהודים שונאים אותם. סבא וסבתא שלי נורו למוות על ידי הנאצים כי חשבו שהיה בכפר שלהם סליק של נשק. הם היו אנשים פשוטים ומוסלמים אדוקים, הם לא ראו נשק בחייהם ונרצחו סתם", סיפרה מג'לינדה, שכבר חשפה את שמה, אחרי שציטטתי כתוכי את כל מה שידעתי תודות לפוסט ההוא שקראתי במקרה.
"יש לנו המון סיפורים כאלה. לצד אחר במשפחה שלי היו שכנים, אנשים טובים. הסתבר שאב המשפחה עבר בעיר אחרת וראה שתי ילדות יתומות, לא מקומיות. הן היו יהודיות והוא מיד לקח אותן תחת חסותו והביא אותן לביתו. נתן להן שמות מוסלמיים והלביש אותן בבגדי המקום, אמר להן לא לדבר ולהסתתר כמה שיותר.
כשהנאצים הגיעו, כמה מהם נכנסו לביתו והתארחו. הבנות הסתתרו בקומה למעלה והציצו בשקט מבעד סדקי ריצפת העץ. אחרי שהנאצים הלכו, הגדולה מבניהן סיפרה לשכן שהנאצי הזה הוא שרצח את הוריהן", הצטמררה מג'לינדה. התיאור שלה דמה בחריפות לסצנה שבה דמותה של שושנה בסרט "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו הציצה ברוצחי הוריה מבעד לסדקי הרצפה. הצטמררתי גם כן.
"הבנות ניצלו והגיעו בסוף לישראל. את יודעת מה מרגש אותי? כשאלבניה קרסה אחרי כל הטלטלות השלטוניות והכלכליות בשנות התשעים, הבנות האלה איתרו את המשפחה והגיעו עם מזון ובגדים לבקר אותה. הן אמרו שעכשיו תורן להציל אותם", היא אמרה ושלפתי במהירות שוקולד תותים של עלית שלא נמס למרות מסעו הארוך בתיקי, כדי להמתיק את האווירה.
"זה מדהים", אמרתי ולעסתי, "מדהים", היא הסכימה והתכבדה בריבוע שוקולדי נוסף. דיברנו עוד קצת על החיים עצמם. היא סיפרה על עבודתה, ועבודתה באלבניה כמדריכת טיולים בעבר. על חברתה האלבנית-ישראלית, שביקשה ממנה בחשאיות עם קץ הקומוניזם לעזור לארגן רשימות של יהודים, ש"באורך פלא" היגרו כולם לישראל זמן קצר אחרי.
היא סיפרה על אהובה האנגלי שמת לפני כעשור, ובן זוגה התוניסאי הנוכחי. דיברנו על אסלאם, ועל נושאים פופולאריים כמו דאעש. "זה נורא מה שהולך. אני מדברת על זה הרבה עם בן זוגי ושנינו מזועזעים מזה. למרות שאני חילונית, המקורות שלי מוסלמיים. מה שדאעש עושים זה סדיסטיות, זה בכלל לא אסלאם", היא קבעה.
דיברנו כמו מכרות וותיקות עד שהיא התקרבה לתחנתה הסופית. החלפנו פייסבוק וחיבוקים חמים שחתמו את האינטימיות חוצת הגילאים, הדתות והלאומים שנוצרה ביננו. את מחצית הדרך שנותרה לי העברתי בשינה.
אקו"ם