בין השואה לטרור הסכינים: איך הופכים לרוצחים?
אנו דנים באנטישמיות שבאירופה, מתווכחים אם זו גזענות או אנטי-ישראליות, אבל תופעה חמורה פוגעת בנו בבשר החי: 'פלסטינים רגילים' קמים בבוקר ומחליטים לרצוח יהודים. רק כשנכיר שצומחת פה אנטישמיות חסלנית בגרסת שנות האלפיים - נוכל להתמודד איתה
מה מביא אנשים רגילים לרצוח נשים וילדים? זוהי שאלה שאנו נאלצים להתמודד איתה פעמים רבות, גם היום. השאלה מתחדדת כאשר בוחנים את גדוד 101 של משטרת הסדר הגרמנית שאנשיו, אף על פי שלא היו נאצים מוצהרים, רצחו כ-32 אלף יהודים ושלחו עוד כ-42 אלף למוות בטרבלינקה. זוהי ללא ספק אחת השאלות הגדולות שמעמידה בפנינו השואה: כיצד אנשים הופכים להיות רוצחים? בספרות המחקרית יש שתי תשובות לנושא.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- "אנחנו שונאים את הנאצים כשם שהיהודים שונאים"
- איך הפכה השואה לחוויה הנרקיסיסטית ביותר?
- למה לא שמעתם על האמירה האנטישמית של דוב חנין?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האחת, של כריסטופר בראונינג בספרו 'אנשים רגילים' טוענת שבכל אדם יש אכזריות רדומה שיכולה להתפרץ במקום שבו השלטון מעודד אותו להוציא לפועל אכזריות זו.
''אנטישמיות זו היא מחלה ממארת שהחברה האירופאית חולה בה , וכנראה קשה לרפאה''.
צילום: AP
השנייה, של דניאל גולדהאגן בספרו 'תלייניו של היטלר: גרמנים רגילים והשואה', טוענת כי השואה לא התרחשה בידי אנשים רגילים אלא בידי גרמנים רגילים וכי הנכונות של גרמנים רגילים לרצוח נשים וילדים יהודים בשואה נבעה מאנטישמיות חסלנית שרווחה בשכבות רחבות של החברה הגרמנית. לכל אחת מהעמדות יש נקודות חולשה. הבולטת בטענת 'האנשים הרגילים' היא שהיא מדברת על מנגנונים חברתיים ופסיכולוגיים ומתעלמת כמעט לגמרי ממרכזיותה של האנטישמיות והאידיאולוגיה ברצח היהודים.
בחודשים האחרונים אנו פוגשים שוב ושוב טרור שמכוון כלפי אזרחים, הקרבנות הם נשים, ילדים, פנסיונרים, תלמידים, סטודנטים, אלו עלו על אוטובוס או חיכו לו ואלו הלכו לקנות במכולת. במקרים רבים, הרוצחים הם 'אנשים רגילים' או בני נוער 'רגילים' שרגע אחד רבו עם ההורים או עם החברה ויצאו להרוג יהודים.
אך אסור לקבל תופעה זו כתופעה 'רגילה' – זוהי תופעה שללא שנאה תהומית לא יכלה לקרות. כמה שנאה צריך כדי להגיע לבית שבו נמצאת אשה עם ששת ילדיה ולדקור אותה שוב ושוב? לתקוף אישה בהריון? אי אפשר לתלות רוע כזה בדינמיקה חברתית או בתסכול פוליטי.
כדי לעשות מעשה כזה צריך להאמין שלאדם שעומד מולך אין זכות לחיות, צריך אידיאולוגיה חסלנית מכוונת אל כל יהודי באשר הוא. בשם אידיאולוגיה זו ראינו בחודשים האחרונים התקפות של 'פלסטינים רגילים', לא פעילי ארגוני טרור, על צעירים בני שלוש-עשרה ועל זקנים בני שמונים.
חלוקת ממתקים אחרי פיגוע בירושלים. ''בשביל לבצע מעשים כאלו צריך להאמין שלאדם שעומד מולך אין זכות לחיות''.
צילום: AFP
אנו משקיעים מרכזי מחקר ותקציבים כדי לחקור את מהות האנטישמיות - זאת שהניעה את השואה וזאת 'החדשה' שהרימה ראש כעת באירופה. אנחנו מתווכחים אם זו גזענות או אם אנטי-ישראליות היא אנטישמיות, אבל אל מול עינינו מתרחשת תופעה שפוגעת בנו בבשר החי: 'פלסטינים רגילים' קמים בבוקר ומחליטים לרצוח יהודים – גברים, נשים וטף.
לפעמים זה פתרון לסכסוך ביתי – 'הסתכסכת עם ההורים – לכי לרצוח יהודי ותהיי שהידית'. רצח יהודים הפך להיות פתרון לגיטימי לכל תסכול ולכל מבוי סתום אישי או משפחתי. ובכך נבדלת האנטישמיות שאנו פוגשים כאן, בישראל לזו שמרימה את ראשה באירופה.
40% מתושבי אירופה הם אנטישמים, קבע דו"ח שהתפרסם לקראת יום השואה הבינלאומי. היהודים נתפסים כמנצלים, גנבים, יהירים, אולי גם כרוצחיו של ישו. אנטישמיות זו היא מחלה ממארת שהחברה האירופאית חולה בה , וכנראה קשה לרפאה. אך מה שאנו פוגשים כאן בארץ היא לא אנטישמיות של דעות קדומות וסטיגמות גזעניות.
אנו פוגשים כאן גרסה חדשה של אנטישמיות חסלנית: שיח של חברה, באמצעי התקשורת שלה ובהתבטאויות ומעשי המנהיגים שלה שנותן לגיטימציה לחיסולם של היהודים – בין אם בהתבטאויות ישירות, בין אם בהעלאה על נס רוצחים ומימון משפחותיהם. זהו שיח לגיטימי בחברה הפלסטינית ולכן כל כך הרבה צעירים מיישמים אותו. רק כשנכיר שמול עיננו צומחת אנטישמיות חסלנית בגרסת שנות האלפיים נוכל להתמודד בצורה ראויה עם תופעה קטלנית זו.
הכותב הוא ראש החוג ללימודי שואה במכללה האקדמית גליל מערבי
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם