זוכרים את היטלר, מי זוכר את נרצחי השואה?
בשואה לא הושמדו רק בני-אדם, אלא הושמד גם זכרם. כמה שמות של קורבנות אנחנו זוכרים ומה זה אומר עלינו? השנה ננסה לזכור עוד שם אחד של ילד, נערה, מישהו שנוכל לתת לו "יד ושם" אמיתי. לא בגנזך של מוזיאון יד ושם, אלא בלבבות שלנו
"לזכור ולא לשכוח" תמיד אומרים לנו. אז בואו נדבר רגע על הזיכרון הזה. זיכרון השואה. כבר בגיל הגן ובוודאי שבמערכת החינוך הישראלית, בצבא, בתקשורת ובטקסים - בכל מקום - אנו מצווים לזכור. ובמילותיו המצמררות של שלונסקי "נדרתי הנדר לזכור את הכל. לזכור ודבר לא לשכוח".ועכשיו תרגיל קצר בזיכרון: מנו חמישה שמות של פושעים נאצים, ואם אפשר סיפרו כמה זמן זה לקח. קל, נכון? היטלר, הימלר, אייכמן, גבלס, מנגלה. לא חסר. כעת, מנו בבקשה שמות של חמישה יהודים אשר נספו בשואה.
אני יודעת, זה קצת קשה, אפילו אם מכניסים את חנה סנש, עדיין אני אניח שאתם עומדים על ארבעה: יאנוש קורצ'ק, אנה פרנק, מרדכי אנילביץ'.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- "אנחנו שונאים את הנאצים כשם שהיהודים שונאים"
- איך הפכה השואה לחוויה הנרקיסיסטית ביותר?
- למה לא שמעתם על האמירה האנטישמית של דוב חנין?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
נכון מוזר ששישה מיליון יהודים נספו בשואה, את שמות הגטאות אנחנו יודעים לדקלם, גם את שמות הנאצים הבכירים, אבל כשזה מגיע לשמות הנספים, משהו פשוט לא זז?
האמת היא שזה קשה לנו מאוד. במשך שנים אני עושה את התרגיל הזה עם בני נוער ומבוגרים בפעילויות של "יוזמת אורות" בימי הזיכרון לשואה ולגבורה, ועוד לא נתקלתי בקבוצה שהצליחה להגיע לעשרה שמות של נספים מתוך שישה מיליון.
נוראי, נכון?!? אבל אולי זו בעצם משמעותה של השואה? מחיקה מוחלטת של עם, על-ידי מחיקה הזיכרון. המחיקה היא לא רק של משפחות ששם משפחתן נשכח לעולם. היא גם של תרבויות, מסורות, קהילות, ספרים שלעולם לא ייכתבו, חלומות שלעולם לא ייחלמו, מאכלים שכבר לא נצליח לשחזר.
אבל האמת היא שתרבות הזיכרון היא חלק מה-DNA התרבותי שלנו כיהודים. אנו עם שמצווה לזכור ועוסק בזיכרון כל הזמן ובכל מקום. בפסח אנו זוכרים את יציאת מצרים, ובפורים את נס ההצלה מידי המן ואפילו ראש השנה נקרא בתורה "יום זיכרון תרועה". אנו זוכרים גם את חללי מערכות ישראל ואת שחרור ירושלים, זוכרים את רבין ואת בן-גוריון, את הרצל ואת בגין. אז אולי הגיע הזמן לנצל את כוחות הזיכרון שלנו על מנת לאסוף לפחות כמה קרעים ורסיסים של זיכרון מתוך מצולות השכחה של השואה.
בואו נתחיל מעכשיו. בואו נקבל על עצמנו, כל אחת ואחד, לזכור כל שנה עוד שם אחד בלבד של מישהו: קרובת משפחה, אדם מפורסם, סופר, אשת חינוך, ילד, נערה, מישהו שנוכל לתת לו "יד ושם" אמיתי. לא בגנזך של מוזיאון יד ושם, אלא בלבבות שלנו. בואו נוסיף לעמידה בצפירה, להשתתפות בטקס, גם הדלקת נר או אמירת שם של האדם בו בחרנו.
ואם כבר, אז אני מתחילה בשינוי ממש עכשיו. משום ש'לא עלינו המלאכה לגמור אך גם איננו בני חורין להיבטל ממנה' אשתדל להעלות כאן על נס, ממש בקצרה, את פועלה של אישה יהודייה אצילית אחת, שאליה התוודעתי רק היום.
גולה מירה, אישה שכבר בגיל צעיר גילתה מנהיגות ועמדה בראש מסגרות חברתיות ופוליטיות שונות. בעקבות פלישת הנאצים, ברחה גולה לקראקוב, שם איבדה את בנה הפעוט בימיו הראשונים לחיים. לאחר פלישת הנאצים לברית המועצות, עמדה גולה בראש המאמצים לארגן את המחתרות השונות שפעלו בקראקוב נגד הנאצים לכוח לוחם אחד – כוח שהיכה בנאצים לא רק בתוך הגטו, אלא גם ברחובות "השלווים" מחוצה לו. במעשיה לא חסכה מאמצים לפגוע באויב כמה שניתן. אפילו כאשר מיינה קופסאות שימורים, דאגה לחורר אותם כדי שלנאצים יהיה קצת פחות מזון לאכול.
במקביל, לימדה גולה את חברותיה שיעורים ביהדות, שכן הגיעה מבית חסידי ושלטה היטב במסורות ובמנהגים היהודיים, וקראה לפניהן משיריה. כאשר נתפסה לבסוף בעקבות מעשים אלו, נשלחה לכלא ועברה עינויים קשים. כשכל גופה שטפי דם, מכות וחבורות עדיין היוותה מקור להשראה, לנחמה ולעידוד לחברותיה.
ב-1943, כאשר ראתה שהיא וחברותיה עומדות להישלח למחנה השמדה, יזמה בריחה ספונטנית תחת מטחי יריות הנאצים. גם בבריחה זו שמרה על אצילות נפשה וכאשר ניסתה להסתתר במקום שבו אחת מחברותיה כבר הסתתרה, בחרה למצוא לעצמה מקום אחר על-מנת שלא להסגיר בטעות את חברתה. היא נורתה על-ידי הנאצים בבריחה הזו. בת 31 הייתה בהירצחה. אמנם במוות לא היא בחרה, אבל לפחות בצורה בה תמות - בחרה גם בחרה.
גולה מירה לא הותירה אחריה לא ילד, לא רכוש, אבל כמה משיריה שרדו ותורגמו לעברית. הנה אחד מן השירים ששרד רק בזיכרונה של בת דודתה, רבקה קופר:
"רק מילותיי האסופות, הן לי תחמושת
ולבבי, המבקש להתנפץ, קורא דבריו
מתוך בתי השיר.
והשורות אשר כתבתי על הדף,
כמו זרועות הן נושאות את הרובה,
כמו כוחי המעונה המתפרץ, שואט,
למרוד!"
השנה בואו נזכור את גולה מירה. נצרף לרשימה הקצרה שבזיכרוננו עוד שם מתוך שורת הנספים האין סופית.
השנה נגדיל את הרשימה בשם אחד. לפחות.
הטור מוקדש כ"יד ושם" לקרובי שנספו בשואה: מצד אבי- ננדור (יצחק) ופליק (יוסף) פויירשטיין ולכל אחיה ואחיותיה של אימי שאת שמם ומספרם אנחנו אפילו לא יודעים.
הכותבת היא מנהלת התוכן של ארגון "יוזמת אורות" שנוסד על-ידי הרב יהודה פולישוק ועוסק בחינוך לערכים ולמורשת יהודית
אקו"ם