אנטישמיות בדיבור חדיש: הלייבור אחרי אובמה
להתפרצות האנטישמית בשורות הלייבור יש שורשים היסטוריים עמוקים. מה שמאיץ אותה עכשיו הוא החיזור אחר הקול המוסלמי והרוח הגבית מהשמאל הישראלי. ואל תטעו, מי שתרם לגל הנוכחי הוא לא פחות מנשיא ארצות הברית
לפני כחודש פרסם ד"ר מתיאס קונצל, חוקר גרמני של ג'יהאד ואנטישמיות, מחקר במסגרת 'המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה' על תפקיד ההסתה האנטישמית של האחים המוסלמים בגרימת ההתלקחות של מלחמת העצמאות ב־1948.
"ב־1947 רוב הערבים בארץ ישראל התנגדו למלחמה", כותב קונצל. "עשרות אלפים מצאו תעסוקה במגזרים כלכליים שבשליטת היהודים. יתר על כן, הפלסטינים היו מודעים לעוצמה הצבאית של הציונים... כך גם לא היו רוחות מלחמה של ממש ואף לא כוונות מלחמה בקרב מדינות הליגה הערבית כמו מצרים, ערב הסעודית, ירדן, סוריה, תימן ועיראק".
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- דגנרלים, תפס תפסיקו לקשקש ותתעסקו בביטחון
- מה קורה כשפקידי האוצר עובדים על ח"כ גפני
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
קונצל קובע שתעמולת השנאה של האחים המוסלמים במצרים הייתה זו שדרשה להציב מחדש את המופתי חאג' אמין אל־חוסייני בראש הנהגת הפלסטינים, ובכך ללבות קדחת מלחמתית נגד היהודים. המופתי היה השותף האולטימטיבי של גרמניה הנאצית, ועסק כידוע בתעמולה לעולם הערבי מברלין.
"המלחמה הזו לא הייתה בלתי־נמנעת. היא פרצה מפני שתעמולה אנטישמית נאצית ותעמולה אנטי־ציונית חברו כדי להשתלט על התרבות הפוליטית הערבית אחרי תבוסת גרמניה שלוש שנים קודם לכן. כך נמנעה כל אלטרנטיבה בת־תוקף למדיניות האנטישמית של המופתי והאחים המוסלמים. מכאן שמלחמת 47'־48' נראית היום כגל הדף מאוחר של המלחמה הנאצית נגד היהודים", קובע קונצל.
אנטישמיות היא כלי אסטרטגי. היא לא איזו חריגה בלתי מנומסת מכללי הפוליטיקלי־קורקט. בצורתה העכשווית, כחיבור ממאיר בין מפלגות סוציאליסטיות ושמאליות רדיקליות ובין האסלאם הקיצוני, היא לא דבר חדש. זה מה שרוברט ויסטריך ואחרים כינו "האנטישמיות החדשה". המושג הזה עצמו כבר ישן. הוא נכנס לשימוש לפני 65 שנה בהקשר של גלי הפרובוקציות של סטלין שנועדו לחולל גל טרור אנטישמי מחודש בבריה"מ ובגוש הקומוניסטי כולו. מאז שנות החמישים חדר החיידק האנטישמי בצורתו האנטי־ציונית למפלגות השמאל, ומאז הוא ממשיך ומתפתח.
השאלה היא מה השתנה בשנים האחרונות, שמשך פתאום את תשומת הלב ליסודות האנטישמיים במפלגת הלייבור הבריטית. אגב, העיתוי של התפוצצות השערורייה בלייבור הוא מדהים. בערב יום השואה. כבר לפני כחודשיים פרסם עורך החוץ של ה'ניו־יורק טיימס', רוג'ר כהן, טור בדיוק על התופעה הזו בבריטניה בעידן ג'רמי קורבין כמנהיג הלייבור. הוא זיהה במפורש את התפוצצות האנטישמיות בבריטניה עם עלייתו של קורבין.
כאשר לראשות מפלגה מרכזית כמו הלייבור נבחר מנהיג שתומך בארגוני טרור אסלאמו־נאציים כמו חמאס וחיזבאללה, יש לכך אפקט משחרר. אם לקורבין מותר, לכולם מותר. ואז הליווינגסטונים משתוללים. בבריטניה היום, ובאירופה בכלל, השימוש הנפוץ במלה 'זיו' - קיצור של 'ציוני' - הוא תחליף למילה ז'יד שהייתה בשימוש בימים עברו באוקראינה וברוסיה.
אבל זה לא רק קורבין. המנהיג החדש של הלייבור בסך הכול מבטא תהליכים ארוכי־טווח שקיננו במפלגתו. פעם היית צריך לקבל את במת האוסקרים ולהיות כוכב בסדר גודל של ונסה רדגרייב כדי להחדיר מסר אנטי־ציוני רדיקלי לתקשורת של הזרם המרכזי. היום, בעידן טוויטר ופייסבוק, כל פוליטיקאי אלמוני יכול להזרים און־ליין את הגיגי השטנה שלו, שהוא כלל לא מבחין בחריגותם. הפלטפורמות הדיגיטליות מעניקות דחיסות ועוצמה למסרים השוליים.
מעבר למהפכת האינטרנט, שני המשתנים העוצמתיים שהפכו לשוברי שוויון בדעת הקהל הבינלאומית וגרמו להרעלה של תנועות השמאל באירופה, סקנדינביה, בריטניה וארה"ב - הם כניסת הגורם המוסלמי לחברות האירופיות והצטרפות הגורם השמאלי־ישראלי למשוואה. הגורם המוסלמי - זה מובן מאליו. האוכלוסייה המוסלמית הפכה לנכס אלקטורלי מחוזר, והיא המאיץ בכל פעילות הרחוב האלימה של 15 השנים האחרונות נגד ישראל בחוצות אירופה.
החידוש האמיתי הוא ארגוני השמאל הרדיקלי בישראל. תמיד היו קבוצות שמאל אנטי־ציוניות כמו 'מצפן', שידעו להתמקם במוקדים מסוימים באנגליה כבר אחרי מלחמת ששת הימים. אבל ארגוני שמאל שמטרתם לייצר מידע נון־סטופ על מחסומים, על התנהגות חיילים ישראלים ביומיום, על חריגות של ימי קרב ועל כל התבטאות שולית; ארגוני שמאל שפועלים כחבטת המשך לכל גל טרור או לכל מלחמת טילים, על ידי פרסום דו"חות המזינים את גופי האו"ם ואת מוסדות האיחוד האירופי ומייצרים כותרות בתקשורת - התופעה הזו היא חדשה. היא התעצמה מאוד בעקבות ועידת דרבן המקורית באוגוסט 2001.
שיטות התעמולה הקומוניסטיות עובדות על יצירת רפלקס מותנה. כך הפכו בזמנו אויבים רציניים של הקומוניזם, בעזרת אמצעים תעמולתיים, למעוררי רתיעה ובחילה אוטומטית. היו עדויות שרק למשמע שמו של ארתור קסטלר אנשים נאטמו. זה נועד למנוע נגישות לכתביו ולטיעוניו על התפכחותו מהקומוניזם. באופן דומה, תפקיד השמאל הישראלי הוא להפוך את המילים 'ישראל' או 'ציונות', ובהמשך 'מתנחלים' ו'יהודים', למילים רעילות. גל ברגר מ'קול ישראל' הביא בזמנו הקלטה של עומר ברגותי, מחולל ה־BDS, שבה הוא נשמע אומר כי "המטרה שלנו היא להפוך כל דבר ישראלי לרעיל, למשהו דוחה", כזה שנרתעים ממנו בחברה הגונה ובסלונים של הבורגנות.
ארגונים כמו שוברים שתיקה, בצלם, מחסום ווטש, תעאיוש וכך הלאה, שבאופן אירוני ממומנים במידה רבה על ידי יהודים אמריקנים טובים, הפכו לצנטריפוגות של שנאה. לאנטישמיות היום יש שפה חדשה. קן ליווינגסטון לא צריך להגיד 'יהודים מלוכלכים', מספיק שיגיד שהיטלר תמך בציונות. די בכך שיולי נובק ועיתון 'הארץ' עמלים להפוך את 'הכיבוש' הישראלי לפשע מספר אחת בעולם, כדי שהמסר של שטנת ישראל במובנה הרחב ייקלט. זוהי שפה אנטישמית חדשה, שקושרת את פרופ' ג'ודית באטלר, מנכ"לית שוברים שתיקה יולי נובק, מנכ"ל בצלם חגי אלעד, עמוס שוקן וג'רמי קורבין יחד עם עלי חמינאי ומחמוד עבאס.
מי שתרם לגל הנוכחי הוא נשיא ארה"ב ברק אובמה. הנשיא השנון שהעיתונאים נשפכים בנוכחותו התראיין פעם אחר פעם לג'פרי גולדברג, ובכל פעם הקדיש פרקים נרחבים לטיריאדות נגד בנימין נתניהו ולהצגת מדינת ישראל כמכשול עולמי לשלום. גם בהקשר של "הבנייה בהתנחלויות", וגם בהקשר של הגרעין האיראני. אובמה יכול להציג עצמו כל העת כידיד ישראל, אבל המסר שלו הזין את חובשי הספסלים האחוריים של הפוליטיקה המערבית שאמרו לעצמם: אם ישראל היא כזו צרה, למה לא להעביר אותה קומפלט לנברסקה?
בסופו של דבר, מי שחוזר שוב ושוב על המסר שקרוב למיליון ישראלים הם "בלתי חוקיים" ושקיומם וחייהם הם עבריינות, איננו רחוק כל כך מגורמים אנטישמיים היסטוריים שרצו לכרות את "הגידול הסרטני הבלתי חוקי" אחת ולתמיד.
אקו"ם