דרוש יום זיכרון נפרד לנפגעי האויב
יום הזיכרון לנרצחי הטרור צריך להיות היום שבו לחצו ידיים ראש ממשלת ישראל ויאסר ערפאת על מדשאות הבית הלבן. אותו היום שבו מדינת ישראל החליטה ואף הצהירה שבכוונתה להגיע להסכמה עם הטרור, במקום להילחם בו
ממשלת ישראל החליטה בתחילת האלף הנוכחי להזכיר את נפגעי פעולות האיבה גם ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ובהמשך הוצע להשוות את מעמדם של השניים. ברור שברמה האישית הייתי שמחה לצרף את בתי וחתני היקרים ל"מגש הכסף" של המדינה, כפי שכינה נתן אלתרמן את חללי צה"ל – הרי זה עדיף מלהיחשב "קורבנות השלום". עם זאת, ברמה הלאומית הרגשתי שיש כאן עיוות מהותי, והתנגדתי להצעה.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- מי בכלל יספור את הרצוג בממשלת האחדות?
- רטוריקת השואה של גולן: אישור עלילות ה-BDS
- אנטישמיות בדיבור חדיש: הלייבור אחרי אובמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
חייל אשר יוצא מביתו ומתגייס לצבא מקריב את כל עצמיותו, אפילו את חייו, למען העם והמולדת. אם ייפול במסגרת מילוי תפקידו, הוא ייכנס לפנתיאון ההרוגים שלנו, מגש הכסף שבזכותו אנו חיים כאן. מנגד, אם אזרח יוצא לבילוי, לחתונה, לבית קפה או סתם עולה על אוטובוס ונרצח בפיגוע איבה, הוא הופך לסמל הכישלון הלאומי.
''אם חייל ייפול במסגרת מילוי תפקידו, הוא ייכנס לפנתיאון ההרוגים שלנו, מגש הכסף שבזכותו אנו חיים כאן''.
צילום: דוברות צה''ל
מדינה מחויבת להגן על אזרחיה, ולשם כך עליה להשתמש בכוח הצבאי והמשטרתי שברשותה כדי למנוע מרוצחים ומפושעים אחריהם להסתובב במרחב הציבורי שלה. לא ייתכן שאדם חושב שמותר לרצוח יהודי, אך הוא יסתובב חופשי ביניהם. אנו, המכונים "נפגעי הטרור", משמשים ככרטיס האדום של המדינה. כל יהודי נוסף שנרצח בידי ערבי הוא הוכחה לכך שהמדינה מעלה באחריותה כלפי אזרחיה.
צירוף המילים "נפגעי טרור" משדר כיום לתודעתנו כאילו מדובר במכת טבע, בתופעה שבמסגרתה בלתי אפשרי למנוע נפגעים יהודים. לא תמיד היה זה המצב: המבוגרים שבינינו עוד זוכרים שבעבר נלחמנו בטרור, ואפילו ניצחנו אותו. היו ימים שהסתובבנו חופשיים, בלי פחד, טיילנו או ערכנו קניות בכפרי וערי יהודה, שומרון ועזה, ממש כשם שהערבים משוטטים כיום במרכזי המסחר שלנו.
תאמרו שהמציאות השתנתה, שכיום יש טרור ואנשים נהרגים בגלל יהדותם. במצב כזה, איך אנו, אלה שעדיין מתגוררים כאן, נבטא את הכאב והאכפתיות שלנו על מותם הנורא במרחב חיינו? ואם לא ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אז מתי? האם נקדיש לכך יום זיכרון נוסף?
אכן, יש צורך בעוד יום כזה. לטובת שפיותנו חשוב שנקבע מועד נוסף – ואני מציעה שיהיה זה היום שבו לחצו ידיים ראש ממשלת ישראל והארכי-רוצח יאסר ערפאת על מדשאות הבית הלבן. יום הזיכרון לנרצחי הטרור צריך להיות זה שבו מדינת ישראל החליטה ואף הצהירה שבכוונתה להגיע להסכמה עם הטרור, במקום להילחם בו. על הדרך גם נמחקה הגדרתו של ה"אויב", שהפך לפרטנר.
פצוע מפונה לבית החולים. ''אנו, המכונים ''נפגעי הטרור'', משמשים ככרטיס האדום של המדינה''.
צילום: אמיר מאירי
אחרי הפיגוע בבית-ליד אמר יצחק רבין: "נילחם בטרור כאילו אין הסכם, ונעשה שלום כאילו אין טרור". מאז אנחנו חיים במסגרת אותו "כאילו". בהסכם אוסלו מיסדה ישראל את הטרור כחלק ממציאות חיינו, ומאותה עת לא נעשה ניסיון נוסף למגר אותו, אלא רק להנמיך את גובה הלהבות, להרגיע ולהכיל. ה"קו האדום" שלנו הולך ונסוג ככל שהערבים מגלים יותר העזה.
כיצד תציל המדינה את שפיותה ואת שפיותנו בקביעה זו? מציאות חיינו זו, שבמסגרתה מואשם חייל שירה במחבל בעת מילוי תפקידו בהריגה, חצתה את כל קווי ההיגיון הקיומי. אנו מוכרחים לחזור ולהגדיר אויב, מוכרחים להחמיר את ההגדרה למחבל. מי שפועל להרוג יהודים בשל מניע אידיאולוגי, אין לו זכויות אזרח או זכויות אדם. הוא בא להרוג – ועלינו להשכים ולהורגו.
היהדות מגדירה אויב על פי כוונותיו, ולא לפי ההצלחה של ביצועיו. גם אם פספס במתקפתו, "הבא להורגך" הוא עדיין רוצח, אויב ומחבל - גם אם הוא פצוע. הדרישה שחייל, שלפני רגע ירה במחבל, יגיש לו לאחר מכן סיוע רפואי, היא אבסורד. היא נובעת מהיגיון נוצרי שאסור לנו להתקפל בפניו. אותו פצוע הוא אויב, ותפקידו של החייל הוא להרוג אותו. עלינו לשנות את הקוד האתי של צה"ל, המבוסס על אמנות ז'נבה.
האמנות הללו נקבעו בהשראת כללים שנלקחו ממלחמות האבירים. אחד החוקים שנכתבו בהן הוא האיסור לירות בצנחן באוויר. מדוע? הרי הוא בא לרצוח בני אדם בארצי. כך גם אסור להרוג אויב פצוע. למה? עכשיו אמנם הוא מוגבל ומתקשה להזיק, אבל הוא לא הפסיק להיות אויב ויחזור להרוג כשרק יוכל.
במלחמות האבירים לא תקפו יריב שלא היה חמוש. אם במהלך הקרב נפלה לאחד המתחרים החנית, יריבו חיכה עד שירים אותה, במטרה לנהל קרב מכובד בין שווים. לא הייתה זו מלחמת קיום, אלא משחק של כבוד במחיר החיים. במלחמות האמיתיות, לעומת זאת, הרגו האבירים את יריביהם בלי חשבון, באכזריות המוכרת לנו ממסעות הצלב, שלא כללה גינוני נימוס.
כיום אנחנו מנהלים בארצנו מלחמת קיום בלתי אפשרית, שבמסגרתה יצרנו מצב שאויבינו מסתובבים כאן בחופשיות. כדי לשמור על חיינו ועל שפיותנו, עלינו להגדירם כאויב. ביום שנקבע מי הם אלה שמסכנים את חיינו ואת ריבונותנו, יוכלו גם אחרים להאמין שאנחנו מתמודדים עם מלחמת קיום, ולא נאבקים ב"כאילו".
פעם נפגעי הטרור היו רק אלה שנרצחו בידי ערבים. כיום הצטרפו אלינו גם החיילים שמנסים למנוע את המשך פיגועי הטרור. מצב כזה מסכן הן את שפיותנו והן את קיומנו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם