"שלילי קודקוד, שלילי. הרדוף. יוני נהרג"
מאז אותו היום שבו אמרתי את המשפט הארור "יכול להיות יותר גרוע" אני חי עם המילים. לא, אני לא אשם במותו של יוני, אבל המילים האלו בדיעבד מתוות את חיי. עשור אחרי לבנון השנייה אני לא יודע אם יכול להיות יותר גרוע, אבל רק מקווה שיהיה טוב
זה היה יום חמישי, צום תשעה באב. אולי הצום הכי קל שהיה לי אי פעם מהסיבה הפשוטה שאכלתי מכל הבא ליד. נהג טנק, מחסה יום סמוך לבסיס צד"ל נטוש באמצע מלחמת לבנון השנייה. הפעילות האמיתית התרחשה לרוב בשעות הקטנות של הלילה ומכיוון שהדבר היחיד שהיה לעשות בשעות היום היה לאכול או לישון (ולצום לא בא בחשבון כי אנחנו באמצע מלחמה) האוכל והשינה היו המפלט העיקרי.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- מטר ממנו: איגור אף פעם לא ייצא לי מהראש
- 'את יודעת איפה אבא שלי? הוא בשמיים, בגן עדן'
- לגעת בחיילים מתים: החצר האחורית של המלחמה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היינו כבר שבוע וחצי ברציפות בתוך לבנון. ישנים בימים – נלחמים בלילות. מתוקף תפקידי כנהג טנקבולנס, מעין מקבילה חמושה היטב לאמבולנס, נכנסנו לא מעט לקו האש, אך בצל הטנק המוגן לכאורה - והשאננות שרק אדם צעיר יכול להרגיש בלב הלחימה - התחושה הייתה כאילו המלחמה עוברת מעלינו.
יוני שרעבי ז''ל. ''בשבילי מלחמת לבנון השנייה הייתה יוני. הוא היה חבר, ידיד טוב ואדם טוב''.
מתוך אלבום התמונות המשפחתי
פלאי הטכנולוגיה אפשרו לנו לירות לעבר בניינים במרחק קילומטרים, ומחבלים לא נראו לעין, לפחות עד אז. טילי הנ"ט הישנים שירו עלינו, לעיתים היו עוברים מעלינו ואנו, במחסה שבנו דחפורים, הרגשנו כמעט כל יכולים.
השעות הזדחלו לאיטן, ובשעות הצהריים המוקדמות יצאתי מסיבה שאיני זוכר לעבר ה'מגנן', המחסה המוגן, השני, שם ישבו חברי מחלקה 3 עם הטנקים שלהם, ביניהם גם יוני שרעבי ז"ל. כשהגעתי למגנן ראיתי את יוני, חייל צעיר יחסית בפלוגה. "מה נשמע יוני?", שאלתי. בתשובה הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב, מצונן, ואני, במילים שיתבררו ככואבות כל כך לאחר מכן, פלטתי את התשובה הנמהרת, "לא נורא, יכול להיות יותר גרוע". סיימנו את מה שעשינו וחזרנו למתחם שלנו.
בום! החריד פיצוץ את האוויר. זה היה קרוב, חשבנו לעצמנו, אך היינו הרי כל יכולים והטילים הרי עברו מעלינו. ישבנו בתוך הטנק והקשנו לקשר, כפי שעשינו שעות על גבי שעות באותם ימים. "קודקוד כאן 3", טרטר המכשיר פתאום. "טיל נ"ט פגע ביוני. הוא הרדוף (הרוג)". מפקד הפלוגה נשמע המום בתגובתו למפקד המחלקה. "הרדוף? אתה מתכוון פרח (פצוע)", שאל ונענה מיד במילים כבדות כאבן. "שלילי קודקוד, שלילי. הרדוף. יוני נהרג".
ישבנו בטנקבולנס ולא ידענו מה לעשות. הרופא, החובש ואנחנו, הצוות. הרוג ראשון לפלוגה באמצע היום, במקום מוגן יחסית, ואנחנו לא יכולנו לעשות כלום. נאדה. שקט, דממה. כל אחד והמחשבות שלו. אני כמובן מלא מחשבות קשות על המילים האחרונות, האירוניות, שהחלפתי עם יוני. "יכול להיות יותר גרוע". כן, בטח.
בדיעבד התברר שהסיפור היה הזוי הרבה יותר מאשר פגיעה של טיל. חברו של יוני לטנק, מאיר, היה על הצריח, ויוני עלה וצעק עליו שירד למטה כי הוא חשוף לירי טילי הנ"ט. מאיר נשכב בצחוק ואז הטיל פגע ביוני שעמד חשוף בצריח. מאיר עף מהצריח ונפצע קלות, יוני חטף פגיעה ישירה בראשו ונהרג במקום. ההסתברות שטיל נ"ט יפגע בראש של אדם צריכה להיות כנראה מועטה ביותר, אך כך רצה הגורל, כך רצה אלוהים. בום, פגיעה בראש. מוות.
באותו הלילה הוטל עלינו להעביר את גופתו של יוני למסוק. ללא טקסים, ללא מצעד וירי כבוד, נסענו במדרונות הרי לבנון עם גופה עטופה לבן. אני נוהג ויוני מאחורי. נוהג ונזכר בחבר שאינו עוד. עצירה, העברת הגופה למסוק, וממשיכים להילחם, לנסוע, להיאבק למען מדינת ישראל.
יוני שרעבי ז''ל. ''ללא טקסים, ללא מצעד וירי כבוד נסענו במדרונות הרי לבנון עם גופה עטופה לבן''.
צילום: בן גרוס
המלחמה המשיכה. עוד אנשים נהרגו. בנייה ריין שאמור היה להיות מפקד הפלוגה נהרג במהלך חילוץ הירואי, אורי גרוסמן. בנו של הסופר דוד גרוסמן, נהרג באותו הטנק לאחר שלא יכול היה להימלט מהכלי הבוער. הרוג רדף הרוג, אבל רדף אבל, אך בשבילי מלחמת לבנון השנייה הייתה יוני. הוא היה חבר, ידיד טוב ואדם טוב.
לא יאומן שכבר עברו עשר שנים ונראה כאילו זה היה אתמול.
השערות הלבינו במקצת, הדרכים נפרדו, אך גם אחרי עשור אנחנו עדיין נפגשים, כל חבריו של יוני, בשני מועדים. הראשון כמובן הוא יום הזיכרון. נפגשים בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה שמתרחב מדי שנה. קברים חדשים נוספים, אך החבורה של הלוחמים שהתבגרו, שהקימו משפחות, שיצאו לעשרות דרכים שונות, עדיין מתכנסת. אדם גידל זקן ויצא לטייל בעולם, יאיר פתח סטארטאפ. נבו, מפקד הפלוגה לשעבר עוסק בניהול תחנות דלק, ומאיר, כן, אותו מאיר מאז, הוא נהג הובלות שמספק חבילות בכל רחבי ישראל.
המועד השני שבו אנו נפגשים הוא תשעה באב. אז ההמולה סביב הקברים נעלמת. את אלפי המבקרים בבית עלמין מחליפה דממה דקה, וזה רק אנחנו. המשפחה והחברים. ירדנה ומשה, ההורים של יוני, האחים, ואנחנו, שלחמנו במלחמת לבנון השנייה ואיבדנו את יוני. איבדנו חלק מעצמנו.
מאז אותו היום שבו אמרתי את המשפט הארור "יכול להיות יותר גרוע" אני חי עם המילים שאמרתי. לא, אני לא אשם במותו של יוני, אבל בחירת המילים האומללה בדיעבד, היא שמתווה בצורה מסוימת את חיי.
גם השנה אני נמצא בבית העלמין בפתח תקווה, ויודע שעיניה של ירדנה, אמו של יוני, יאירו למרות האבל הקשה, למרות הזיכרונות הכואבים, למרות שהבן הקטן שלה כבר לא ישוב. אני לא יודע אם יכול להיות יותר גרוע אבל רק מקווה שיהיה טוב.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם