סערת יאיר גולן: במה אנחנו כן דומים לגרמניה?
הרגע שבו הדמוקרטיה מקיפה עצמה חומות בצורות של הכחשה והשתקה, זה בדיוק הרגע שבו אנחנו מזהים תהליכים שקרו באירופה בעשורים הראשונים של המאה. זה גם בדיוק הרגע שבו צריך לשאול מה נעשה כדי לבלום את התהליכים הללו
החודש האחרון הציב בפני החברה הישראלית מראה. יאיר גולן דיבר כי כולם מסביב שתקו ובמקום שבו לא היה איש, הוא נאלץ להיות כזה. הסערה סביב דבריו של האלוף, עדיין נמשכת אבל עין הסערה מזמן נדדה למקום הלא נכון. במקום לדבר על האיש, בואו נדבר על מה שאמר.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- זה לא ויכוח על מוסר לחימה, זה אותו מאבק שבטי
- יש אמיצים בקהל? דרוש חרם צרכנים על הקייטנות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ישראל של 2016 אינה גרמניה של שנות השלושים. היא רחוקה משם. ישראל היא מדינה חזקה, דמוקרטית לעילא, המקיימת חיי שיתוף ושוויון בין לאומים שונים, דתות, נטייה מינית גזע ומין. אבל כן קורים כאן דברים: קיצוניים, שוליים, הזויים, סהרוריים, ולאט לאט אנחנו מתרגלים אליהם. ופתאום כבר קשה להבין איפה הקו שבו הקונצנזוס הופך לעדר ואיפה העדר הופך ללהקת זאבים תאוות טרף. אנחנו מחויבים לשים על אותם הדברים תג ברור של איסור מהדהד.
העובדה שאנחנו הצד הצודק יותר, הצד שבורר דרך קבע את השימוש בכוח לכדי המינימום ההכרחי, אין בה כדי להפחית את נטל האחריות המוסרית שעלינו לשאת על כתפינו. להיפך. אנחנו נמשיך להילחם באויב, אך לא באזרחים, נמשיך להגן על אזרחי ישראל, על גופם ועל רוחם ועל עתידם. אחרת זו כבר לא תהיה חומת מגן.
הפשיזם באירופה, וגם בחלקים מאמריקה, שונה לחלוטין ממה שקורה כאן. ישראל היא מדינה מוקפת אויבים שעדיין נתונה בסכסוך דתי-לאומי עם שכניה, סכסוך שמקיז דם באופן קבוע וקורע גם בתוכנו קרעים לעיתים.
התנועה הנאצית הייתה במשך עשור מוקצית. הציבור הגרמני לא מיהר לקבל תורת גזע אלימה. הם נלחמו נגדה, כלאו את מנהיגיה, ונכנעו לבסוף למשבר הכלכלי, לתחושת הנקמה, לברוטליות, לאנטישמיות ולשיכרון הכוח שהציע הנאציזם.
מה שחשוב לזכור זה שהכול התחיל ממסרים מאד פשוטים, קליטים ומפתים. בספרו "מיין קאמפף" פרט היטלר על נימי הפחד הגרמני והאשים את "הנער היהודי שחור השיער שאורב במשך שעות כששמחה שטנית על פניו לנערה תמימה ומטמא אותה בדמו וגוזל אותה מעמה". מוכר?
באיטליה, פפיני, ד'אנונציו ואחריהם מוסוליני שיבחו את האחדות, את הסמכות ואת הצייתנות, את החשש מקולות פנימיים שיחלישו את העם. להצדיע לדגל וקדימה צעד. זה קורה אצלנו, גם אצלנו קוראים מנהיגים לאחידות במקום לאחדות, ל"יישור קו" אוטומטי. באיטליה זה עבד, רק אחרי שנכשל פעם אחת.
אבל לא כל כוח פשיסטי הצליח. לפני 80 שנה, באוקטובר 1936, צעדו אלפי מפגינים לתוך האיסט אנד בלונדון, רובע מאוכלס בעיקרו ביהודים, זאת אחרי שמנהיג הצועדים, אוסוואלד מוסלי, קרא ליהודים לצאת מבריטניה או להפגין נאמנות: "לא נסבול במדינה מיעוט המאורגן נגד האינטרסים שלה. יהודים חייבים לשים את האינטרסים של בריטניה לפני האינטרסים של היהדות, או שיגורשו מבריטניה".
היהודים, יחד עם שותפיהם למאבק משלל מפלגות בלמו את המצעד, ומשם הדרך לגוויעתה של התנועה הפשיסטית האנגלית הייתה מהירה. נחקקו חוקים שבלמו את הפשיזם בצורה דמוקרטית לחלוטין, כאשר בריטניה, דמוקרטיה מבוססת ומתפתחת, נלחמה פוליטית כנגד המאיימים לחרבה מבפנים. בריטניה ניצחה בקרב על דמותה, וניצחה גם במלחמה. והכל בגבולות הדמוקרטיה, השיח הפוליטי, עם פתיחות תקשורתית, עם דיון ציבורי.
ככה בדיוק צריך להיות גם אצלנו. מותר להתריע וחובה להתריע. מותר להשוות וחובה להשוות. גם אם אתה בטוח שהממשלה הזו צודקת בכל פעולה שלה, אתה צריך לברך על אופוזיציה לוחמת. גם אם אתה בטוח שכל מחאה כנגד פעילות הממשלה היא טעות, מחובתך לוודא שהיא אינה מושתקת, כי דמוקרטיה יכולה להתקיים רק כאשר היא מאותגרת, כך היא מתחזקת ונבנית. בדיוק לשם כך נועד החוק, בדיוק בשל כך נועדה הפרדת הרשויות, בדיוק עבור המקרים הללו קיימים מנגנוני ביקורת פורמליים ובלתי פורמלים, מבג"צ ועד חבורת "לאטמה".
הרגע שבו הדמוקרטיה מקיפה עצמה חומות בצורות של הכחשה והשתקה, זה בדיוק הרגע שבו אנחנו מזהים תהליכים שקרו באירופה בעשורים הראשונים של המאה. זה גם בדיוק הרגע שבו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה נעשה כדי לבלום את התהליכים הללו, כדי לא להיסחף בתוכם, כדי לבחור אם אנחנו רוצים להישאר מה שאנחנו.
אקו"ם