למה אסור שאנשי צבא יתבטאו כאנשי רוח?
אין סממן פשיסטי מובהק יותר ממדינה שבה איש צבא מרשה לעצמו להתבטא כאיש רוח - היוצק תכנים ערכיים, או כפוליטיקאי - היוצק תכנים חברתיים. הדמוקרטיה הישראלית חייבת להכריע מהי מדיניותה העקרונית באשר לגבולותיו של "חופש הביטוי" המותר לאנשי צבא
המהומה שפרצה לאחרונה סביב דבריו של סגן הרמטכ"ל, יאיר גולן, הביאה להתלהטות של השיח מכל צדדיו. השמאל מיהר לפאר, לשבח, להכתיר עוז וגבורה. הימין, מצדו, מיהר לנזוף, להקניט ולהשמיץ. ראש הממשלה בנימין נתניהו, עשה שימוש פוליטי מושכל בתקרית, כדי להפגין סמכותנות מוסרנית על חשבון הגנרל. ואילו ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, השש אלי כניסה לממשלה, גיבה את גולן בלשון כללית, מבלי לבקר ישירות את יריבו הפוליטי המרכזי, שברגעים אלה ממש מושיט לעברו חבל הצלה מלאכותי בדרך לגן העדן (או הגיהינום?) של האופורטוניזם הקואליציוני.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- סערת יאיר גולן: במה אנחנו כן דומים לגרמניה?
- פרשת מחיצה באונ' העברית: מדכאים נשים בשם "עיקרון נשגב"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
המושג "ערכי" הרבה להופיע על רקע המהומה החדשה. השמאל מיהר להגדיר את הנאום תוך שימוש במושג זה לזכותו של גולן, ואילו את אנשי הימין שבחרו לנקוט גישה שוללת ביחס לנאום, שימש אותו מושג חלול, לעוס וחמקמק, לשירות פוליטי מהופך. לאמור: לא "ערכי" להשתמש באלגוריה הגרמנית באופן שגור כל כך, במיוחד בימים הללו, הנפיצים והטעונים, כשהרגישות הציבורית נמצאת בשיאה, פוערת פצעים מדממים במיוחד. עדיף שלא לנבור בהם, למנוע זיהום.
לאחרונה אף הרחיק לכת בנידון שר הביטחון, משה בוגי יעלון, כאשר הוסיף לגבות את הפקודים תחתיו גיבוי מלא, במהלך פוליטי מופגן ומתוקשר היטב, שאין לפקפק בשאיפותיו הסמויות והגלויות. יעלון מבקש להסתמן כעוגן של שפיות מתונה בימה הליכודניקית המתפרעת.
ייתכן מאוד שיעלון מאס בתפקידו כאמצעי נידף ברוח, כלי שרת פוליטי מזדמן, להבטחת השרידות הקואליציונית. וייתכן, שהוא כבר מבין שאילו ליברמן אכן יתרצה להיכנס לממשלה ויסכים לקבל את הביטחון, הוא יצטרך להסתפק בתיק בחוץ, מה שאומר שעליו להתחיל כבר עכשיו במלאכת כיבוס שמו מן הג'יפה הדיפלומטית שדבקה בו, לאחר שהודלפו דבריו החריפים בשנה שעברה, נגד שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי.
חבל שמתוך המהומה הפוליטית הזאת כמו נעלם כליל השיח הדמוקרטי המהותי, העקרוני והנוקב שנדרש היה לקיים עקב דבריו של גולן וגיבויו הגורף של יעלון, באשר לשאלת עצם הלגיטימציה של איש צבא להתבטא בנושאים ציבוריים שנויים במחלוקת ולעסוק בתכנים ערכיים בוערים. שאלה דמוקרטית אקוטית זו, כמו נבלעה בתוך אוקיינוס סוער ומעייף של מלל ממוחזר פוליטית. כמו תמיד, כל אחד מנסה לדוג מן האוקיינוס כמה שיותר, לצרכיו האישיים.
אירוני, שאין דבר אשר מעיד על נכונותם של דבריי גולן ויעלון - המבטאים לכאורה חשש מתהליכים של כרסום בערכיי הדמוקרטיה - מאשר הדברים עצמם, שמשמעותם קריאת תגר ישירה ובלתי מרוסנת על תקינותו ההכרחית של המנגנון הדמוקרטי, ועל הדרג המדיני.
יעלון, בגיבויו, מעודד פוליטיזציה מסוכנת של צה"ל, ואף על פי כן: דבריו לא יהיו בעלי ערך מעשי במציאות. קציני צבא מנוסים יודעים שיש באפשרותם להתבטא, בפורומים ההולמים, בכל אופן שיחפצו, אבל הם מפנימים את העובדה שאין זה מתפקידם לנקוט בעמדה פוליטית פומבית ומחליטים בצורה מודעת להותיר זאת, כנהוג במשטר דמוקרטי תקין, לפובליציסטים ולנבחרי ציבור.
העובדה, שאיש צבא בכיר בעת מילוי תפקידו, רואה בעצמו דמות ציבורית לגיטימית הרשאית לשאת בתקשורת נאום חברתי-פוליטי, פרובוקטיבי במובהק, שיש בו כוח ציבורי מפלג, מעידה על כשל דמוקרטי חמור ומערערת מהותית על יסודות הדמוקרטיה.
היא מחריגה את הגנרל מגבולות פיקודו המובנים והתחומים במסגרת תפקידו הצבאי, שאינו אלא תפקיד פונקציונאלי. לא מתפקידו של איש צבא לעסוק בתכנים פוליטיים-ערכיים, ולחלופין: לא מתפקידו של מבקר המדינה להכריע בשאלת ה"אסטרטגיה" שהובילה את הדרג המדיני ב"צוק איתן" - גם כאן מדובר בגלישה בוטה מתחומיי האחריות הנאותים.
אך מילא ששר הביטחון סרח בנידון כחלק מאסטרטגיה פוליטית, אישית, למען התמקמות מחודשת ומחוכמת בשטחי המגרש הפוליטי, לאחר שבעצמו, בעת שכיהן כרמטכ"ל בשנת 2005, אמר: "אנשי צבא צריכים לומר את דברם בפורומים המתאימים... השימוש הפוליטי בדברינו עושה נזק אדיר, גם לצבא וגם לדמוקרטיה", אבל לאן נעלמו כל אבירי הדמוקרטיה ואיכות השלטון? כיצד אינם מבחינים באיום הדמוקרטי העקרוני, החמור, שהדברים הללו מהווים, בסתירה לכל אמות המידה הבסיסיות הנהוגות במשטר דמוקרטי תקין?
והרי, גולן איננו נבחר ציבור והפיקוח העצמי שנדרש ממנו להפעיל בשדה הציבורי, הוא בגדר תנאי סף בסיסי. גנרל המפקד על חיילים, אינו יכול, באופן עקרוני, לתפקד כהוגה דעות בעניינים אקטואליים. באומרו דברי מחלוקת שכאלו, הוא פוגע במהות הממלכתית והייצוגית שעליה מבוסס האתוס הכלל ישראלי של "צבא העם" ומותיר פתח מסוכן למדרון חלקלק, שכל מוקיריו ותומכיו הרגעיים של גולן משמאל, יתפלצו לנוכח הסכנות הטמונות בו, כאשר יעמוד הוא למבחן מהצד הימני.
אפרוש בפניכם מקרה היפותטי אפשרי: יקום מחר סגן הרמטכ"ל ויישא נאום לאומני-משיחי נלהב, שתואם את התכנים הערכיים שבם הוא מאמין. האם גם אז ייצא השמאל הישראלי להגנתו או שמא יתריע בזעזוע מצטמרר על כך ש"צבא העם" מאבד את מהותו הממלכתית ועובר תהליך של הקצנה רעיונית מסוכנת? ולראייה: התבהלה ההיסטרית שאחזה בשמאל הישראלי לנוכח פרסום "דף מפקד לקרב", שבתכניו העז מח"ט גבעתי לשעבר עופר וינטר, לשלב ציטוטים מיליטנטים ממריצים, בעלי אופי דתי מובהק.
אז היכן, עבור השמאל הישראלי, נעוץ ההבדל העקרוני בין וינטר לגולן? ברוח התכנים? בטקסטורה האידיאולוגית והסוציולוגית? בתועלת הפוליטית המופקת ממנה? שוב מדובר בשיח של תועלתנות פוליטית מובחרת לנוחיותו של צד אחד ולא בנקיטת עמדה שקולה, מהותית ומושכלת המיטיבה עם ערכיי המנגנון הדמוקרטי. כולם: משמאל ועד ימין דרך המרכז הוורסטילי, מגיבים לאופי התכנים המבוטאים, לאסתטיקה הכללית של הצליל האידיאולוגי שהפיקו ומנסים לגזור מכך קופון אישי.
איש לא עוסק בלגיטימיות של עצם ההתבטאות. איש לא חושב כיצד להתעלות מעל לאינטרסים הפוליטיים הצרים כדי לשרטט קווי מתאר עקרוניים ויסודיים, שיסמנו גבולות חד משמעים של כללי התקינות הנדרשים מאיש צבא בעת כהונתו.
אין סממן פשיסטי מובהק יותר ממדינה שבה איש צבא מרשה לעצמו להתבטא כאיש רוח - היוצק תכנים ערכיים או כפוליטיקאי - היוצק תכנים חברתיים. הדמוקרטיה הישראלית חייבת להכריע מהי מדיניותה העקרונית והכוללת באשר לגבולותיו של "חופש הביטוי" המותר לאנשי צבא מכהנים, משמאל או מימין, בעת מילוי תפקידם.
לא ייתכן שיהיה מרחב-ביניים פרוץ כל כך בשיח הפוליטי והציבורי. הבחירה שלא לעסוק בסוגיה הזו מהיבטה העקרוני, שהוא הוא גם ההיבט ה"ערכי" המרכזי בפרשה, מעידה שוב על תהליך התנוונותה הערכית והשתטחותה הרעיונית של המערכת הפוליטית כולה.
אקו"ם