יש מה ללמוד מתרבות המחלוקת של יהודי ארה"ב
במסע בארה"ב מטעם ארגון 'קולות' למדנו כיצד תפיסות שונות של יהדות יכולות לדור בכפיפה אחת ולשמור על ייחודן. בישראל, משום מה, זה הרבה יותר קשה
באולם הקטן שבבית החולים 'ברנדס' בניו־ג'רזי ישבו זה לצד זה רב חרדי־ליטאי ואשתו, רב חב"דניק, רב אורתודוקסי־מודרני, רבה רפורמית, נזירה קתולית וכומרה בפטיסטית. זה היה מפגש עם מלווים רוחניים, המסייעים לחולים המאושפזים בבית החולים להתמודד עם המשבר הפיזי והנפשי שפקד אותם. החדר שבו נערך המפגש מוגדר כ'בית תפילה'. הוא איננו בית כנסת וגם לא כנסייה או מסגד, אבל כל אדם דתי מוזמן להתפלל בו בהתאם להשקפת עולמו.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- ערבי הוכה, נכה נאנסה - הכל סיפור של אג'נדה
- ארגוני השמאל דואגים לקיומם יותר מאשר לפלסטינים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
למחרת בבוקר ישבנו באולם בבניין הפדרציה היהודית של מטרו ווסט. מולנו ישבו שני רבנים, אורתודוקסי ורפורמי, למה שהוגדר פאנל עם רבנים מובילים בקהילה היהודית באזור. כישראלים ציפינו, לפחות חלקנו, לוויכוח סוער בין הרבנים שהתבקשו לייצג שני זרמים שונים מאוד ביהדות.
בפועל קיבלנו דו־שיח מכבד, סובלני ורגוע. הרב צוויקלר, בעל חזות חרדית, לא עשה הנחות לעמיתו הרב סגל, ודיבר על יהדות שאינה מיישרת קו עם התרבות המערבית. הרב סגל מצדו לא התנצל ודיבר על הצורך לשנות את ההלכה. אבל למרות חילוקי הדעות, האווירה הטובה נשמרה לאורך כל השיחה. בהמשך השבוע סיפר לנו הרב אדם מינץ, רב קהילת 'רעים אהובים', קהילה אורתודוקסית במנהטן, שאצלו בבית הכנסת גם רבנים קונסרבטיביים מוזמנים לשאת את הדרשה השבועית בסוף התפילה.
תרבות מכילה ומכבדת של מחלוקת הייתה אחד המטענים המשמעותיים שקיבלנו במסע של שבוע בין קהילות יהודיות בארה"ב. בזמן שמישראל הגיעו דיווחים על שבוע פוליטי סוער, שכהרגלנו כלל גם שיח מכוער בכלי התקשורת וברשתות החברתיות, אנחנו למדנו מיהודי ארה"ב שאפשר לנהל מחלוקות נוקבות גם בדרך אחרת.
במילה אנחנו, הכוונה לקבוצת אנשי נגב המשתתפים בשנה האחרונה באחת מתוכניות המובילים של ארגון 'קולות'.
הארגון הוקם לפני קרוב לעשרים שנה בידי מרדכי בר־אור, בעקבות רצח רבין. מדובר בעמותה חברתית־חינוכית שחותרת להשפעה ערכית על דפוסי התנהגות ותרבות במערכות מרכזיות בחברה הישראלית. קבוצות המנהיגות של 'קולות' מאופיינות בלומדים מאזור גאוגרפי מסוים או בעלי עניין מקצועי משותף, שחוברים לשנה של מפגשי לימוד ושיח.
השנה הוקמה לראשונה קבוצה של 'מובילי נגב', המורכבת כולה ממנהלים ופעילים במוסדות וארגונים חברתיים והתיישבותיים בנגב. הקבוצה שלנו כוללת נשים וגברים, דתיים, מסורתיים וחילונים, ילידי הנגב ותושבים שהגיעו אליו בבגרותם, אנשי שמאל ואנשי ימין, תושבי עיירות ואנשי התיישבות כפרית, אנשי שלטון מקומי ומנהלי ארגונים חברתיים. לכולם משותפת אהבה גדולה לחבל הארץ הדרומי ורצון להיות שותפים בפיתוחו.
את היכולת לנהל תרבות אחרת של מחלוקת הכרנו עוד לפני הנסיעה לארה"ב. במפגשים שקיימנו במהלך החודשים האחרונים גילינו עד כמה רב המשותף בינינו על המפריד. מבלי לטשטש השקפות עולם ואורח חיים שונה, מצאנו את היכולת ליצור חיבורים עמוקים ולשתף פעולה במשימת הנגב, משימה ציונית וחברתית שמעסיקה את כולנו באופן יומיומי.
במהלך המסע ביקרנו גם בשני בתי ספר יהודיים - בית הספר 'גוטסמן' בניו־ג'רזי, ובית הספר 'השל' במנהטן שבניו־יורק. בשני המוסדות בלט הגיוון הרחב באוכלוסיית התלמידים. לימודי היהדות המתוגברים בבית הספר גוטסמן ומיקומו הבולט של בית הכנסת בכניסה למבנה המפואר, לא משנים את העובדה שחצי מהילדים בבית הספר באים ממשפחות שכלל אינן פוקדות בתי כנסת. בית הספר השל אינו מוגדר כמשויך לאחד הזרמים, וכאלף תלמידיו באים מבתים אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ורפורמיים. בחדר המורים ראינו מורים בעלי חזות חרדית יושבים לצד מורה גבר ללא כיפה ומורה אישה עם כיפה סרוגה. לצד מניין תפילה אורתודוקסי מתקיים בבית הספר גם מניין מדיטציה.
הדמיון בין בתי הספר היהודיים בארה"ב לבתי הספר המשותפים לדתיים ולחילונים בישראל אינו מקרי. בשנה האחרונה ביקרתי בעשרה בתי ספר משותפים בישראל, ונפגשתי עם מנהלים, מורים והורים רבים ששולחים את ילדיהם לחינוך המשלב. כמעט בכל בית ספר כזה אפשר היה לזהות את טביעות האצבעות של החינוך היהודי בתפוצות. תושבת רעננה שמגדירה עצמה חילונית סיפרה לי שכל יחסה ליהדות השתנה בעקבות כמה שנים של מגורים במנהטן. החינוך היהודי הפלורליסטי שהיא ובעלה גילו בארה"ב הביאו אותם לחפש בחזרתם לישראל מוסדות חינוך לא דתיים אבל עם יותר לימודי יהדות. כך הם הגיעו לחינוך המשלב. לא לחינם הגרעין המייסד של התיכון המשלב 'מיתרים רעננה' כלל בעיקר משפחות אנגלוסקסיות, וגם היום כשליש מקרב התלמידים בתיכון באים מרקע כזה.
לא במקרה מי שביקש להעצים את הזרם המשלב בישראל ולמסד אותו כזרם חינוך מוכר בחוק היה הרב מיכאל מלכיאור, שנולד וגדל בדנמרק וכיהן כרב הראשי של הקהילה היהודית בנורווגיה. כשעלה לארץ התקשה להשלים עם הפילוגים והפיצולים הרבים בציבור הישראלי. תחת קורת הגג של קהילתו בנורווגיה, שהוגדרה כמסגרת אורתודוקסית, היה מקום לכולם - מיהודים שמקפידים על שמירת מצוות ועד ליהודים ליברלים או רפורמים, כולל יהודים שנשואים בנישואי תערובת. בשנת 2002 הוא הקים את רשת 'מיתרים', במטרה ליצור מערכת חינוך שתשלב בין אוכלוסיות שונות ובין ערכים אוניברסליים לערכים יהודיים.
שר החינוך הקודם שי פירון מספר שבמסגרת ביקור בצרפת הוא נדהם להכיר יהודים מקומיים שאינם עולים לארץ מסיבות של חינוך. יהודי צרפת אמרו לפירון שהם לא מספיק דתיים בשביל בתי הספר הממלכתיים־דתיים, ולא מספיק חילונים בשביל החינוך הממלכתי. גם השר הנוכחי נפתלי בנט, המכהן גם כשר התפוצות, תהה באוזניי מדוע דווקא בישראל יש הרבה יותר פיצול ופחד מחינוך משותף.
ההסבר הפשוט להצלחת החינוך המשלב בחו"ל הוא החשש המשותף של יהודי התפוצות מהתבוללות והצורך המשותף שלהם להגן על יהדותם. הפריבילגיה להיות יהודי מבלי לעסוק ביהדות ולקיים מסגרות חינוך הומוגניות ואליטיסטיות בעלות נמוכה יחסית, קיימת רק בישראל. היא מאפשרת לחילונים להסתפק בלימודי היהדות המצומצמים בחינוך הממלכתי, ולדתיים להימנע מחשיפת ילדיהם לאורח חיים שונה.
אקו"ם