לוותר על פנטזיית ההפרדה המוחלטת
כנגד כל הסיכויים יצאה קבוצה קטנה של ישראלים ופלסטינים לנסיון לשרטט מודל חדש של פיוס: שתי מדינות- מולדת אחת. בואו נתחיל במה שחשוב לנו
לפני 20 שנים בדיוק הצבעתי בפעם הראשונה. הייתי עדיין חייל וזו הייתה השנה שבה עשיתי את כל הדרך מלהיות מפגין פעיל נגד הסכם אוסלו, ומתנדב במטה "העם עם הגולן", למצביע לטובת המשך התהליך. הבחירה של נתניהו היתה הפתעה קטנה, יחסית, למי שחי בדרום. כבר בשישי שלפני הבחירות ראיתי איך שלטי "נתניהו טוב ליהודים" מככבים בכל צומת ועל כל תחנת אוטובוס.לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- סוד השריונים: למה מזרחיים לעולם לא יצביעו לעבודה?
- מנפח השרירים של האופוזיציה הפך לפודל של הקואליציה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האמנתי אז שנתניהו יכול להפתיע. הבנתי את מי שרצו "שלום בטוח". ללכת על דרך הפיוס, אבל לא לשלם את המחירים הכבדים של פיגועי הטרור האיומים. נדמה שלאחר שני עשורים של מאבק פוליטי, שהביא להגמוניה חסרת תקדים של הימין ושל נתניהו, בגרסה המבוגרת, המשופשפת והמתוחכמת יותר, אנחנו די תקועים.
''עם נתניהו בגרסה המבוגרת, המשופשפת והמתוחכמת יותר, אנחנו די תקועים''.
צילום: יונתן זינדל/ פלאש 90
נתניהו שהבטיח אז שלום וביטחון, נותר רק עם הבטחה לחיים נצחיים על החרב. הימין האידיאולוגי בנה מופת של "התנחלות בלבבות" ויצר חסם מאוד משמעותי מול כל נסיון לפגיעה בהתנחלויות. כל זה מייצר מצב של שיתוק. השאלה היא - האם השיתוק פועל לטובתנו?
אני, שחי באזור מלחמה, בעוטף עזה, משוכנע שלא. ישראל של היום חזקה מאין כמוה צבאית, ושברירית ביותר ברמה החברתית-כלכלית. קץ הסכסוך הוא אינטרס של כל אחת ואחד מאיתנו. וחלון ההזדמנויות להשיג אותו בתנאים נוחים יחסית, הולך ונסגר.
אבל ניסינו, אומרים המתנגדים. הכל התפוצץ לנו בפרצוף. ב-1996, ב-2000, וגם אחרי התנתקות ב-2005. זו שאלה במקומה, אבל, מסקנה של יאוש היא איומה. למרבה הצער, מובילים אותה מנהיגנו הנבחרים, ובראשם נתניהו בעצמו, נישא על אדי דלק של פחד והיעדר חלופה פוליטית משכנעת. מדובר בכשל מוסרי ומנהיגותי עמוק.
כנגד כל הסיכויים יצאה קבוצה קטנה של ישראלים ופלסטינים לנסיון לשרטט מודל חדש של פיוס: שתי מדינות- מולדת אחת. בואו נתחיל במה שחשוב לנו. משפחותיי, שהגיעו מלוב ומסוריה, כספו מאות שנים לארץ האבות. הארץ הזו שכנה, בעיקר, ביהודה ושומרון. ירושלים, חברון, שכם, בית לחם. חלוקת הארץ לא תשנה את הזיקה הזו. כך גם בפלסטין. הכמיהה היא ליפו, חיפה, רמלה, מג'דל (שקדמה לאשקלון, עיר הולדתי) ולוד.
הכרעה אמיתית, נוסח ניצול כוחנו וסיפוח כלל השטח, לא באמת אפשרית. ודאי לא תסיים את הסכסוך. המודל הרלוונטי הוא כינון שתי מדינות לאום, עם גבולות נפתחים בהדרגה. מרחב שמאפשר למתנחלים מבית חורון, אפרת ותקוע להמשיך לחיות בביתם, כאזרחים ישראלים תושבי פלסטין. והפוך: ערבים אזרחי פלסטין החיים ועובדים ברחבי ישראל. שתי מדינות. שני עמים. מולדת אחת משותפת.
מדובר במודל שמוותר על פנטזיית ההפרדה המוחלטת, שאיננה אפשרית באמת. יש פלסטינים בתוכנו ויצירת מרחב פלסטיני בלבד בחלק מהגדה, יאלץ פינוי דרמטי ומדמם. מדובר במודל שפותח דלת וחלון למזרח התיכון, במידה ויווצרו בו שינויים שיאפשרו שותפות רחבה. את הכח הצבאי החזק באזור, ללא איום אמיתי, כבר יש לנו. בוא נושיט גם את ענף הזית. לא בנאיביות, אלא באחריות ופיכחון לגבי עתידנו ועתיד ילדינו וקהילותינו.
ביום חמישי הקרוב נקיים כנס שנתי בגני התערוכה. אחרי למעלה משנתיים של חריש עמוק בחברה הישראלית והפלסטינית. נוכל לקחת אחריות ולחלום ולתכנן יחד את העתיד שלנו, כי הזמן לא עובד לטובתנו ומהסכסוך כולנו יוצאים מפסידים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם