איך הפך הבריון הפשיסט מנוקדים לאהוב השמאל?
עד לא מזמן ליברמן היה שנוא השמאל, השבוע הוא נשבע לפתרון שתי המדינות. המבחן היחיד הוא מה שקורה בפועל. ומעשית, ממשלות ימין לא רק מנסות לחתור ליעדים אלא צריכות כל הזמן להדוף מתקפות על הלגיטימיות שלה
"בוקר אחד, כשהקיץ אביגדור מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לאיש מרכז אמיתי" (מתוך 'הגלגול של איווט').
כולנו שמענו השבוע את התייחסותו של ח"כ בני בגין למינוי ליברמן לשר ביטחון. ''אני רואה את העליזות של פעילי ימין על הדחת יעלון לטובת ליברמן שתומך במדינת אש״ף, ומבין שיש שלושה סוגי ימין: ימין מתון, ימין קיצוני, והחדש: ימין טיפש". אני מודה שעם כל הביקורת המוצדקת והלגיטימית על יעלון, עזיבתו היא אבדה. האיש בצד האידיאולוגי הנכון. אני מתקשה לבטל לחלוטין את הסרקזם הבגיני המשובח. איכשהו, כשאני שומע את המילה פרגמטי בהקשר לליברמן אני רואה באופק קרווילות. מצד שני, תחפושות הן לא דבר זר בפוליטיקה, ומילים לא עולות מאום.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- אחרי שרון: האם ליברמן יהפוך לאתרוג?
- צו מעצר: די להתעלל בנשות המילואימניקים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני זמן מה התכתב איתי חבר בוואטסאפ: "בעוד כמה שעות אנחנו עושים אזכרה לאימא שלי. השנה יהיה מעניין במיוחד, כי אבא שלי כל הזמן שואל מה מספר הטלפון שלה ואיפה היא". אלצהיימר. לפעמים נדמה לי שכולנו לוקים בסוג של אלצהיימר. זיכרונות עבר חיים בנו, זיכרונות יום אתמול מתפוגגים במגע עם המציאות כמו בועות סבון.
זוכרים את הימים שליברמן היה ימני? רק תמול שלשום היה ליברמן הנמסיס של השמאל, בובת וודו שכל המחנה אהב לשנוא. במדרשה לאמנות הוקדשה לו תערוכה בשם 'איווט'. הוצגה בה שורת פורטרטים המראים את ליברמן עם אש בעיניים, פרצוף מצורע ואף של חזיר. היו שם גם שוט הצלפה הנושא את שמו, וסרטון וידאו שבו גוף האמן מתפרק. אבל השיא ללא ספק היה סרט ובמרכזו סצנה שבה גבר מכה את אשתו, וזו מגיבה בעונג ובציטוטים של ליברמן. אחר כך ליברמן אותת שמאלה, וכל הפרשנים התייצבו לצד הפרגמטיות שלו. או ליתר דיוק, לצד הפנטזיה הרטובה שליברמן יסיים את עידן ביבי.
וראו זה פלא: רק לפני שבועיים, כשהוחלט על ההצרחה, ליברמן חזר להיות הבריון הפשיסטי מנוקדים - עד השבוע, כשהוא שוב נשבע אמונים לפתרון שתי המדינות ולשלמות העם לפני שלמות הארץ. מבולבלים? בוקר טוב אליהו, כך עובדת פוליטיקה.
לפני כמה שנים קראתי ב'וול־סטריט ג'ורנל' כתבה על נישה מיוחדת במוזיקת ניו־אייג' - הקלטות של צלילי טבע. מתברר שיש שוק כזה, שמחבקי עצים בסנדלי שורש נורא אוהבים. יש למשל דיסק בשם 'קייפ קוד: הצליל המקסים של הגלים'.
האדם הממוצע מניח כי האלבום אכן הוקלט בקייפ־קוד, אותו חצי אי במדינת מסצ'וסטס שבארה"ב, וצלילי הגלים הם צלילי גלי הים בחופו. טעות. על פי ה'וול־סטריט ג'ורנל', הסאונד בדיסק הוקלט בכלל בחוף טמפה שבפלורידה. ודאי תשמחו לדעת כי בסדרת 'קולות הגלים' יש מאתיים כותרים. כולם הוקלטו בקייפ־קוד. כלומר בטמפה. מפיק האלבומים הסביר לכתב העיתון: "אני צריך להיות אידיוט כדי להקליט בנפרד כל דיסק. גלים זה גלים".
מתברר שלא רק גלי הים מככבים באלבומי קולות הטבע שהם זיוף. אלבום בשם 'נחל מבעבע' הוקלט בשירותים. המפיק החרוץ הסביר: "הקלטתי את הניאגרה מתמלאת מים. זה נשמע כמו זרם נחל הרבה יותר מאשר נחל אמיתי". הבנתם? דיבורים כמו חול, דמיונות שווא, ימין ושמאל, בסוף מה שקובע זה מה שקורה בפועל. המבחן של נתניהו היה הלחץ הפסיכי של אובמה בליווי תזמורת התקשורת. הוא עמד במשימה. לא קמה פה מדינה פלסטינית, מטר לא הוחזר. אז מדברים, וטוב שכך. לפעמים קולות של אידיאולוגיה מבטון הוקלטו בניאגרה, ולהפך.
ובקשר לשלטון הימין. חברי עמית סגל צייץ השבוע: "בבסיס כל המשברים עומדת העובדה שהימין מגיע לשלטון בלי מדיניות חוץ מהתקרבנות אין קץ ושלילת השמאל. כשאין מה למכור עסוקים כל הזמן בשיפוץ החנות". יש צדק מסוים בדבריו. בכיינות השוואתית מתאימה לחוג למדעי הנפיחה באוניברסיטה, לא למי שמנהל מדינה ומבקש להוביל את הרעיון הציוני. מצד שני, לממשלת ימין בכלל ולממשלות נתניהו בפרט אין הפריבילגיה למשול. ביד אחת היא צריכה לחתור קדימה ולהגשים את מטרותיה, וביד שנייה להדוף כל העת התקפות על עצם הלגיטימיות שלה.
בואו נודה על האמת: לממשלת ימין אין דקה אחת של שקט, ואין כללי הגינות בוויכוח. זהו מאבק הגמוניה שלא לוקח שבויים, אף שאם בוחנים את מצבה של ישראל בהשוואה לסביבה הקרובה - אבל גם לסביבה האירופית - אנחנו יותר מבסדר. תחושת הייאוש הקיומי של חלקים בעם נעוצה בעובדה שהתודעה הישראלית מעוצבת בידי אליטות המבקשות לשמר את כוחן הפוחת. אליטות ביטחוניות, תרבותיות, אקדמיות. ומכיוון שתקשורת המיינסטרים על גווניה משמשת כסוכנת פעילה של האליטות ושל קונספציית הפתרון הטריטוריאלי, ממשלות ימין חייבות לעצור את התהליך. להציל את המדינה מפתרון שסופו כתוב מראש.
השבוע צוין המהפך הקטן, עשרים שנה לעליית נתניהו לשלטון בפעם הראשונה. בקיץ הקרוב אהיה בן 46, גילו של נתניהו כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה. מה אני אגיד, רק המחשבה על האחריות הכרוכה בתפקיד כזה מלחיצה אותי. אין נחמה בשררה. העול עצום, והמשימה כפוית טובה. עוד מימי משה, המנהיג העברי בודד תמיד. גם בין עוזריו. מושא לשנאת רבים, ללעג, לקנאה. האחריות כולה על כתפיו. עליו להכריע בין תודעה לפוליטיקה ריאלית, יכולת מול חזון. אין לקנא בו.
השבוע, לרגל יום הזיכרון לדוד רזיאל הי"ד, ראיינתי בגלי צה"ל את יעקב סיקא אהרוני (שווה להאזין, ההקלטה ברשת), לוחם אצ"ל נועז שהשתתף במשימת הקומנדו בעיראק שבה נפל רזיאל. סיקא בן 96, צלול ומרשים. הוא סלח לקיבוצניקים שלכדו אותו בסזון והסגירו אותו לבריטים. בניגוד למשל לחיים גורי, הפלמ"חניק בן דורו שמביט בייאוש על המדינה ותוהה על עתידה, סיקא הודיע שהוא מוכן להקריב שוב את חייו למען המדינה. הוא גאה בה. גיבורים כמו רזיאל הי"ד וסיקא ייבדל לחיים לא קיבלו את מקומם הראוי בהיסטוריה של המפעל הציוני מסיבות פוליטיות. המנצחים מחקו אותם. אבל דווקא סיקא, שנתפס ונכלא בקיבוץ יגור, סולח לשוביו וגאה במדינה. מעורר השראה. והנה אני לא מתבכיין ומתקרבן, רק מציין עובדה.
אקו"ם