השדות הירוקים שאף מלחמה לא הצליחה לעצור
בחצר ביתנו למדנו משהו על חוקי הטבע, למשל שעץ לימון הדרי יכול להצמיח גם קלמנטינות. אבל צריך להרחיק קצת מהבית, להפשיל שרוולים ולהחזיק כלי עבודה, כדי לקבל טעימה מהטבע עצמו
שעת בין ערביים יורדת על חולות בני־נצרים. שקיעה רחבה מאופק לאופק מדממת ממול, כמו נוגעת במה שהיה פעם הבית. אותה תראה ואליה לא תבוא. הגבול הקרוב ביותר הוא כבר לא גבול רפיח ולא גבול עזה, אלא גבול מצרים. במרחק של פחות מקילומטר הוא נוגע־לא־נוגע בחולות היישוב. ובכל זאת, המקום נמצא ברשימת היישובים שאזעקת "צבע אדום" לא מועילה להם. איך אומרים שם החברים? "האזעקה שלנו היא כשאנחנו שומעים את הפלסטיני ברצועה מטעין את הטיל על המשגר".
ועם כל אלה, האזור עטוף כולו ברוגע ובפסטורליה מנחמים. שום מתח לא נרשם באוויר. שום עוינות. כאן השמיים והארץ שומרים על שכנות טובה, בלי גורדי שחקים שמסכסכים ביניהם. בין הדיונות הגדולות של חולות חלוצה צצים בתים קטנים, רובם עדיין קראווילות, משמשים בימים אלה דופן ראשונה לסוכות התושבים.
חול המועד, נודדים דרומה. אתה חובר לעדר הרכבים בכביש 6, שועט קדימה בנהמת מנועים לאזור רהט, ומתקרב לחבל אשכול בדהירה מהירה של מאה כוח סוס. וככל שאתה נוטה יותר מערבה כך אתה מתנתק מהעדר, שט בכבישים הפתוחים, ומשהו בך מוריד הילוך.
מחוץ לגדר היישוב מחכים לנו שדות החול הזרועים כל טוב. בפעם האחרונה שהגענו לכאן, רגע לפני עבודות קטיף בחלקה השייכת לאחיינים שלנו, נחת עלינו גשם זלעפות נדיר והרחיק אותנו מהשטח, כרב השופך קיתון של ירק על פני עבדו. הפעם חמה עמדה במילואה, וגם הלבנה נתנה לה פייט לא רע של אמצע החודש. בשעות אחר הצהריים, כשהפועלים כבר עזבו את השטח, הגענו אנחנו. נהנים מאוויר הערב הדרומי של אחרי שעות החום, מנסים ללמוד את מלאכת האסיף. ירח מוקדם של י"ז בתשרי מסתתר מאחורי החממות. שמש מאוחרת שוקעת באופק חבל קטיף. וביניהם אנחנו - רצים בשדות, בתוך הירוק שבלב מדבר. מדלגים בין החציל לכרוב, בין הלוף לעגבנייה. בתוך החול, בתוך המועד.
זה לא שאין לנו ניסיון עם הטבע. נכון, נולדנו עירוניים, מאלה שעונות השנה מסתכמות אצלם בהעברת הסוודרים מהמדף העליון לתחתון ולהפך. ואז הגענו לביתנו שבחבל בנימין, ולמדנו משהו על חוקי הטבע. נטענו שתיל זיתים שכבר סוגר שני עשורים, וגפן שהתבררה כדוסית פורייה בירכתי ביתנו. לצדה צומחת לתפארת תאנה נטולת היגיון אקלימי שחונטת פגיה עם לו"ז עצמאי משלה, ונקטרינה שלא עמדה בעומס הציפיות וכרעה תחת נטל הערסל. לא רחוק מהם שתלנו עץ לימון הדרי, שבתום שנות העורלה התברר כעץ מנדרינות או קלמנטינות, בהנחה שיש הבדל ביניהן.
רמת ההשקעה בעבודת הקרקע בחצר הפרטית שלנו נראית כהמשך ישיר לשבוע העבודה בגד"ש, אי שם בימי התיכון – עבודת אדמה שעיקרה מלחמות מים, מרתון שש־בש אינסופי, ופיצוחים. הבנים על המנגל, הבנות על הסלטים ועל התוכנית האמנותית. פה ושם גם מיינו גזרים, עקרנו את העגבניות הלא־נכונות מהשורש, ונדקרנו בקטיף סברסים שהסתבך.
האחיין שלנו, לעומת זאת, לוקח את חלקת האדמה שלו קצת יותר ברצינות. יום העבודה שלו מתחיל בטרם יבחין בין תכלת לכרתי, ומסתיים לא פעם כאשר הוא כבר לא יכול להבחין בפניו של הפועל שלצדו. ביד אחת הוא מחזיק סכין חדה במיומנות של חקלאי ותיק, ומלמד אותנו לנקות את הלוף לפני שינחת בארגז ויכין עצמו להיות פשטידת כרישה. החצילים נערמים, הכרוב נפרד מפרח העלים העשיר שעוטף אותו. טעימה קטנה של עבודת כפיים לבני הדודים מנותקי הקרקע הנטועים בגב ההר.
בשעת לילה מאוחרת, כשהירח כבר עומד מעלינו, אנחנו נפרדים מהמשפחה ומהשדות המוריקים. בעוד שלושה ימים נתפלל קצת יותר ברצינות את תפילת הגשם, זה שיירד על השדות וזה שיזרום מכאן בצינורות המקובלים.
בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת לחמו מדינות ערב נגד תוכנית "המוביל הארצי" של ישראל. הטיית מי הירדן נחשדה בעיניהן כניסיון השתלטות עתידי על מדינות ערב שבדרום. באמצע שנות השישים צוטט בכיר ערבי שאמר: "פיתוח הנגב עשוי להפוך את ישראל ממדינה בת 2.5 מיליוני תושבים למדינה בת 5 מיליוני תושבים".
חמישה עשורים מאוחר יותר, מדינת ישראל מונה למעלה מ־8 מיליוני אזרחים. הנגב פורח ביישובים בדוויים שהולכים ומתאסלמים, אבל גם בשדות ירוקים ששום מלחמות או גלי טרור לא הצליחו לעצור. אפילו לא ממשלת ישראל מודל 2005.
אקו"ם