איך המיעוט המתנחלי מסובב את המדינה על האצבע?
איך מצליחים המתנחלים לכפות את רצונם על הרוב, כיצד הפכה החולשה למכפיל כוח פוליטי, איך קרה שנתניהו מוצג כראש ממשלת בנט? את הזרקורים יש להפנות דווקא למפלגת הליכוד
התופעה שהדהימה רבים, וגם אותי, בסרט של עמרי אסנהיים על האירוע בחברון שבו ירה החייל אלאור אזריה במחבל גוסס, היא ההיררכיה הפיקודית בשטח. את זירת האירוע הביטחוני הרגיש הזה, שבו הותקפו חיילים בסכינים ונורו מחבלים, ניהלו המתנחלים תושבי חברון. הם הסתובבו שם באקדחים שלופים, חילקו הוראות לחיילים ואלה מיהרו לבצע, ארגנו את החילוץ של הפצועים והנחו את החובשים ואת נהגי האמבולנס.
הפעלתנות הרועשת של המתנחלים בלטה לנוכח השקט, שלא לומר האדישות המסוימת של המפקדים במקום, שנראו לי נבוכים משהו מול האירועים הדרמטיים סביבם. לא הייתי מתפלא לשמוע שברוך מרזל וחבריו ישבו גם אחרי התקרית שמסעירה מדינה שלמה בקבוצת הפקודות של מח"ט חברון, תבעו הסברים והפקת לקחים. עוד מעט גם היו מעמידים לדין את הקצינים שנזפו באזריה, ומעניקים לחייל היורה את צל"ש הרמטכ"ל.
מספר המתנחלים בחברון דומה למספר החיילים ששומרים עליהם. גם זה אומר משהו. המתנחלים הם מיעוט, שלא לומר מיעוט קטן: 600 עד 700 אלף איש (תלוי מהיכן מתחילים למתוח את הגבול הבינלאומי) מתוך אוכלוסייה של 8.5 מיליון איש בישראל. בכל זאת: המתנחלים ביהודה ושומרון, ובעבר גם בעזה, מצליחים להוביל במשך עשרות שנים את סדר היום הלאומי, שלא מצליח להתפנות ברצינות לטיפול בבעיות חברה וכלכלה, חינוך ובריאות. גם במהלך השבוע הזה הסתובבו המדינה, הממשלה והכנסת באטרף פוליטי, פרלמנטרי וחוקתי סביב הצורך למצוא סידור דיור חלופי ל־40 משפחות. בג"ץ קבע כי הן יושבות על אדמה פרטית, ועכשיו הן מבקשות להכשיר בדיעבד את המעשה.
זהו הישג מתמשך, יוצא דופן וחסר תקדים של אוכלוסיית המתנחלים. סיפור עמונה בלבד מלמד איך מפרקים ממסד שלם לצורך שכונה אחת בקצה ההתנחלות עפרה. בשלב ראשון עולים על בית המשפט העליון ומשנים את פסיקותיו. בהמשך גוררים את הממשלה למחוזות שאליהם לא רצתה להגיע ומעמידים את המדינה על סף החלת ריבונות על השטח, שעלולה לסכן את אופייה הישראלי והיהודי ואת זהותה. וגם מסבכים את המדינה ואת ראשיה עם מדינות וארגונים חשובים בחו"ל ומול בתי דין בינלאומיים.
כמו באירוע הירי המדובר בחברון, מי שמנהלים היום את העניינים הם, למשל, יוסי דגן משבי־שומרון ואביחי בוארון מעמונה. אף שהם מבלים בימים אלה מחוץ ללשכת נתניהו, הם כאילו יושבים בתוכה.
האבסורד הגדול הוא שדווקא מפלגת המתנחלים, קרי הבית היהודי שהיא גלגול מודרני של המפד"ל המיתולוגית, איבדה בבחירות האחרונות, רק לפני שנה וחצי, שליש מכוחה. נפתלי בנט ואיילת שקד הידרדרו מ־12 מנדטים לשמונה בלבד. מה קורה כאן? איך המיעוט הפך לרוב? איך חסרון הכוח הופך למכפיל עוצמה פוליטי? איך קרה שבנט מוגדר כראש הממשלה, או שנתניהו מוצג כראש ממשלת בנט? איך מסובב המיעוט הדתי־לאומי את הארץ והעולם על האצבע?
חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאת הזרקור צריך להפנות לליכוד, מפלגת השלטון, ולא לבית היהודי. שם מונחים ההסברים. לפני 11 שנים חלה בליכוד מהפכה. באוגוסט 2005 פינה אריאל שרון 21 התנחלויות ישראליות ברצועת עזה. שלושה חודשים לאחר מכן הוא הקים את קדימה. הליכוד נדחק לצד, ובבחירות שהתקיימו במרץ 2006 קיבל 12 מנדטים בלבד ועבר תהליך של טיהור אידיאולוגי פנימי. אנשי הימין המתונים, שתמכו בפשרה מדינית וייצגו גם תפיסת עולם אזרחית ליברלית, עזבו עם קדימה ובהמשך התאדו איתה מהחיים הפוליטיים. מי שנשאר בליכוד למד את הלקח והתבצר בעמדותיו. אנשים שחזרו מקדימה לליכוד נאלצו לעמוד במבחנים לאומיים קשים. זאב אלקין, מתנחל מכפר־אלדד, השתלב באופן טבעי. צחי הנגבי ואבי דיכטר עברו בדרך ייסורים רבים, וגם היום הם לא חזרו למעמד הפוליטי שהיה להם.
הליכוד מאז אותם ימים הוא סמינר מתמשך של שמירה פנאטית על ארץ ישראל, שבעבורה אפשר לרמוס את כל הערכים האחרים אם צריך, וגם אם רוצים להמשיך ולהיבחר לכנסת. הימין האידיאולוגי בליכוד נותן את הטון, בהתאם לרוח שמשרה מפלגת המיעוט, הבית היהודי. אמור מעתה: המתנחלים בסוף 2016 אינם שולטים רק על הבית היהודי, אלא על הליכוד כולו.
וכך, מי שראה 26 חברי כנסת מהליכוד חותמים בחיל ורעדה על עצומה למען חוק ההסדרה, בניגוד לעמדת ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה; מי שראה, גם השבוע, את ראש הממשלה נגרר אחריהם ומכנס ישיבת קבינט מדיני־ביטחוני על החוק שנועד להכשיר התנחלויות בשטח כבוש, שאינו שייך לנו; מי שראה את שר הביטחון ליברמן מסביר ומתרץ אמירה מדינית מתונה, או את שר האוצר כחלון מתפתל כמו פיתון הודי מול החוק הבלתי חוקתי; מי שראה את שר המשפטים לשעבר צחי הנגבי, שלא חתם על העצומה, מסביר לחברי מרכז בליכוד ש"אני בעד החוק, אני רק לא חותם על עצומות"; מי שראה את כל אלה - הבין איך הליכוד של פעם הפך לבית היהודי של היום, ואיך בני בגין נותר הליכוד של פעם.
השליטה הפוליטית של הימין הדוגמטי על חברי הכנסת של הליכוד היא טוטלית ומחייבת. אין בה מקום לפשרות בשום תחום. חברי הכנסת של הליכוד צריכים להצהיר בפני חברי המרכז שהם בעד ארץ ישראל, לדחות בבוז את פתרון שתי המדינות, להתנגד לדרכי הבחירה של השופטים ולבוז להחלטות בג"ץ. הם צריכים גם להילחם על חוק ההסדרה ולתמוך במעשיו של החייל אזריה, או לפחות לא להתנגד להם. שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון הוא מתנגד תקיף ונחרץ לרעיון שתי המדינות, מה שהעניק לו אהדה רבה. זה תנאי הכרחי בליכוד, אך לא מספיק. ברגע שיעלון הציג התנגדות ערכית ומוסרית למעשהו של החייל אזריה הוא איבד את כל המניות שלו בליכוד, ונתניהו יכול היה להדיח אותו בקלות מהממשלה וממשרד הביטחון.
ערכת ההישרדות של חבר הכנסת במפלגת השלטון מחייבת עוד כמה סעיפים, שמתעדכנים עם ההתפתחויות בשטח. פוליטיקאי בליכוד צריך להתנגד לממשלת אחדות עם הרצוג ומפלגת העבודה (אם תשאלו את בוז'י הוא יגיד ש"רק בגלל אלקין והחברים שלו אני היום לא בממשלה"). פוליטיקאי בליכוד צריך לדחות את ניסיונות האיחוד של הליכוד עם ליברמן, שנחשב זגזגן מדיני שאי אפשר לסמוך עליו. פוליטיקאי בכיר בליכוד מחויב גם במלחמה בתקשורת השמאלנית ובארגוני זכויות אדם, וכל מי שמעביר חוקים ותקנות נגד תאגיד השידור החדש או חוקים אנטי־דמוקרטיים בנוסח חוק ההדחה או חוק סימון העמותות, מובטחת לו ברכת הבית היהודי והמתנחלים וגן עדן בפריימריז הבאים, ואולי אפילו מקום בעשירייה הראשונה של הליכוד.
אהוד ברק, שר הביטחון לשעבר, פרץ השבוע לאוויר עם הציוץ הקבוע נגד נתניהו. כמו תמיד, זה היה מסר חד ובוטה נגד הלאומנות, השיתוק המדיני והפחד שמוליך ראש הממשלה, שיעור רטורי למנהיגי האופוזיציה הממלכתיים (יאיר לפיד) והמשתרכים אחרי ממשלת נתניהו (הרצוג). ברק עצמו עשה עוד צעד קדימה, וקרא הפעם להקמת תנועה עממית של פעילים רבים שיעברו מבית לבית וישכנעו את האזרחים בסכנת נתניהו, עד שיצליחו להחליף אותו.
ברור שתנועה כזו לא תקום, והרחובות לא יתמלאו בנושאי הדגלים של ברק. ברגע שברק יעבור לפעילות פוליטית מלאה, גם הנאומים שלו לא יזכו לאותה תשומת לב, אם בכלל. ממרום שנותיו וניסיונו ברק מתקשה להבין את הפילוסופיה המדינית הבאה: ראשית, הציבור בארץ הוא ימני; שנית, הציבור בארץ מוכן לפשרות ולוויתורים מדיניים, אולי מרחיקי לכת; שלישית, הציבור הימני מוכן שמנהיגי ימין יבצעו את מדיניות השמאל. על מנהיגי השמאל הוא לא סומך.
אקו"ם