ראשי » חדשות » דעות

פרשיות המין האחרונות: מחנכים ורבנים, השמיעו קולכם

התגובה המצופה בחברתנו לפרשיות מין בציבור הדתי היא הוקעה מוחלטת של המעשים והעושים, אך השיח בסוגיות אלה הפוך. נדרשת אמירה חזקה, אמיצה וברורה מספיק, שעולה בקנה אחד עם ערכי הצניעות והמשפחה שמטיפים להם מעל כל במה

אנשים דתיים נוהגים לייחס משמעות לאירועים בסביבתם, משרפות בתים ועד להיתקלות הזרת ברגל המיטה, ולהעניק להם פשר שמטרתו תיקון. השבוע החולף זימן התפרצות של האשמות בהטרדות ובתקיפות מיניות כלפי שלוש דמויות בכירות מהציבור הדתי: קצין בכיר, חבר כנסת מכהן ופקיד ציבורי בכיר לשעבר בלשכת ראש הממשלה. חלקן אמנם עדיין בגדר שמועות ובדרגות שונות של חקירה, אך אי אפשר להתעלם מהתופעה ומלהרהר במשמעויותיה.

המשותף למקרים של תקיפות והטרדות מיניות כאלו אינו עוצמת היצר וחולשת בעלי היצרים, הנכונות לכל אדם בכל מעמד. המשותף הוא עוצמתה של העמדה הבכירה והחולשה המוסרית של בעליה. שיכרון הכוח והמעמד, הרווי באגו ובחנופה, מסחרר את ראשם של בכירים – ויהיו אלה קצינים, מנהלים, מרצים או רבנים כריזמטיים. את התופעה הזאת תיארו חז"ל באומץ כשניסחו את הכלל "כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו".
 
הציונות הדתית מביעה שנים רבות את שאיפתה להובלה ולהנהגה של הציבור בישראל. תהליכים מגוונים בחברה הובילו למימוש מרשים של השאיפה: גברים ונשים דתיים הגיעו בשנים האחרונות לתפקידי הנהגה בכירים בפוליטיקה, בצבא ובשירות הציבורי, ומצויים בכל מקום שבו מתקבלות החלטות לאומיות. הסוציולוגיה הדתית רווה נחת למראה כיפות וכיסויי ראש המקיפים את הבכירים ביותר במדינה.

אלא שלכוח המכריע הזה, שאנו חפצים בו לטובת מימושו של חזון, נלוות תופעות לוואי מסוכנות של השחתת מידות. אין בנמצא מנגנון שיודע לסנן מועמדים לתפקידי מנהיגות לפי פוטנציאל ההשחתה שלהם, אבל לקול הציבורי יש תפקיד חשוב בהקשר זה. זה קול שבוחן את שליחיו לא רק במידת הצלחתם בכיבוש פסגות ובמידת המימוש האידאולוגי, אלא תובע מהם התנהלות מוסרית ללא רבב.

תחושה מטרידה של פער גדול מדי בין האתוס הרוחני־חינוכי־הלכתי המוצהר בענייני יחסים בין המינים ובין אופי התגובות לעברות מלווה את הידיעות המתפרסמות בהקשרים אלה. החברה הדתית דוגלת בצניעות, ונושא זה, ובעיקר פרשנותו ביחס לאופן הלבוש וליחסים בין המינים, מלווה את החניך והחניכה הדתיים מגן הילדים, דרך מוסדות החינוך וכלה בתנועות הנוער ובבתי הכנסת. זהו אחד הנושאים המדוברים ביותר בפי הורים, מחנכות ורבנים.
 
החוקים וההגבלות, לעתים גם האיומים וההפחדות, הדגשים על ערכי משפחה והגאווה במודל המשפחתי שמושג באמצעות כל אלה, נוכחים ללא הרף בכל רובד של הציבוריות הדתית ועומדים אל מול המתירנות והתפרקות המשפחה בעולם הסובב אותנו. התגובה המיידית המצופה מול התפוצצותן התקשורתית של פרשיות מין, בין שיש בהן אשמה פלילית ובין שהן בתחום המוסר האישי, היא שלילה מוחלטת של המעשים והעושים.

עם זאת, המציאות מוכיחה אחרת. למרבה הצער, השיח האוטומטי הוא הפוך - ואיני מתכוון למידת הזהירות ולהסתייגויות כלליות מאישומים שטרם הוכחו. השיח מציג הגנה אוטומטית על הנאשם בתקיפה בשלל תירוצים ומנגנוני רציונליזציה, הכחשה והדחקה. ההגנה הזאת נובעת מדתיות סוציולוגית ומחנאית שאינה אמונית ואינה הלכתית. לעתים היא מלווה בהאשמה אוטומטית של המתלוננת, שאיננה אלא עמדה שוביניסטית קלאסית, הנעה מהאשמה בתלונת שווא מניפולטיבית ועד טענה לפיתוי.
 

יש גם שההגנה, הסלחנות והעלמת העין נמשכות לאחר שהאשמה הוכחה. זה מכבר ידוע ששיפוט הציבור בכל פרשה שעולה לסדר היום נגזר פחות מעובדות ומהבטה נכוחה בפני המציאות ויותר משיוך זהותי, בנוסח "אמור לי מי אתה - ימין, שמאל, חילוני, דתי, שמרן או ליברל - ואומר לך מה דעתך על הפרשה התורנית". האם התגובה האוטומטית מגלה שמשקלה הסגולי של הזהות המגזרית או השוביניסטית עולה על משקלה של זהות דתית הנושאת ערכי אנוש ויהדות מובהקים?

מנהיגים, אישי ציבור ורבנים, שבדרך כלל אינם נמנעים מהשמעת קולם בכל סוגיה, מהפניית אצבעות מאשימות ואף מחשבונות שמיים, אינם מספקים לשיח הזה אמירה חזקה, אמיצה וברורה מספיק, שעולה לכאורה בקנה אחד עם ערכי הצניעות והמשפחה שהם מטיפים להם מעל כל במה. זו אמירה שתתווה דרך לא רק לנער או לנערה המבולבלים בגיל ההתבגרות, אלא גם למועד שבו יאחזו בעמדות השפעה והנהגה. או אז הם ידעו שמבחנם העליון, בעיני א־לוהים ואדם, נמדד בשדות הקרב המוסרי ובמאורות התככים של היצר ובעשיית הישר והטוב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg