לא רק פוגרום קישיניב אלא גם הפרהוד בבגדד
יום גירוש היהודים מארצות ערב ואיראן שמצוין זו השנה השנייה, הוא חידוש היסטורי: בפעם הראשונה בתולדותיה מבקשת ישראל מתוקף חוק להביא את סיפורם של יהודי המזרח
היום מצוין בישראל "יום הציון ליציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ואיראן". יש שישאלו, אולי בצדק" מה יש באירוע הזה שמצריך ציון של יום מיוחד? האם אי אפשר לשלבו ביום המציין אירועים היסטוריים אחרים?בשנות ה-80 הייתי ילד קטן ומעת לעת הייתי מקשיב לסיפורים של סבא. איך שרפו להם בנובמבר 1947 את הבית ואיך הוא נאלץ לברוח ממדינה ערבית ולהגיע כפליט לצרפת ומשם לעקור למקום היחידי בעולם שהיה מוכן לקבל אותו – מדינת ישראל. אלא שהייתה לי בעיה. את הסיפורים של אנשים כמותו לא למדתי בבית הספר. לפחות לא בצורה שבה הוא סיפר לי זאת.
הנה כי כן, אם הייתי צריך להשיב בקצרה, הייתי אומר כי ישנו צורך לציין את היום הזה על מנת לתקן עיוותים היסטוריים: אנחנו מתחילים להשיב את ההיסטוריה של המגורשים וההיסטוריה של היהודים יוצאי המזרח למקומה הראוי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. לא זו אף זו, אנו מעמיקים את תחושת השייכות שלהם אל תוך החברה שהם בנו בעמל כה רב, אך נעדרו מדפי ההיסטוריה שלה בשל אי רצון הממסד להכיר בסיפור שלהם כסיפור המתקשר בקשר ישיר לסיפור הישראלי.
יהודי תימן במטוס בדרכם לישראל. גם חלק מהסיפור.
צילום: מתוך ויקיפדיה
ולזאת, יש להוסיף את הערך הלאומי שמושג. בעולם כולו מציינים שלא בצדק, אך ורק את הנכבה של הפלסטינים. הסיפור מוצג בצורה מאוד מעוותת. כך למשל נעדרת העובדה שהנכבה התרחשה בשל רצון מנהיגי הערבים להשמיד את היהודים ולמנוע את הקמת מדינת ישראל לאחר ההחלטה שנתקבלה באו"ם ב-29 בנובמבר. ברגע שאנו מדגישים שקיימת התעלמות מוחלטת מרדיפות, התעללויות וגירוש של כמעט 800 אלף יהודים שנעלמו ממדינות ערב, הרי שאנחנו כבניהם ונכדיהם של המגורשים לוקחים חלק אקטיבי בעשיית מעשה שהוא לא רק צודק אלא גם חכם, המעמיק את הזכות המוסרית שלנו על הארץ הזאת.
ראוי להדגיש שלאורך כל ימיה של התנועה הציונית, סיפורם של היהודים היה למעשה הנרטיב של יהודי אירופה. כולנו למדנו על הפוגרומים והרדיפות בקישיניב ובקיילצה. כולנו למדנו על תחום המושב וסיפור נדידת היהודים ממזרחה למערבה של אירופה, כולנו הכרנו את סיפורן של הקהילות ואת סיפור הזוועות ובמקביל את סיפור עלייתה ונפילתה של יהדות גרמניה. ראוי גם ראוי ללמוד זאת. לא פחות ראוי ללמוד גם את ההיסטוריה של יוצאי המזרח.
יותר מכך, עד לפני דור לא שמענו על הנרטיב המזרחי של סיפור היהודים. היהודי המזרחי סוקר וטופל לאורך השנים כאובייקט ולא כסובייקט. שמענו עליו אך לא שמענו אותו. לא שמענו מה יש למזרחי לספר על עצמו, לא שאלנו מה עבר עליו, לא ביקשנו להבין ממנו מה הוא חווה. אפילו בתמות רחבות כמו שואת היהודים, לא שמענו מעולם את סיפור שואת לוב ואת השילוחים לאושוויץ, לא שמענו על שואת יהדות תוניס ואפילו עד שפוליקר שר על "אפר ואבק" את שואת יהדות יוון בקושי ושמענו – ויוון היא על הגבול שבין יהדות ספרד ליהדות אירופה.
סיפורם של המזרחים הונח כאובייקט שהיהודי האירופי טיפל בו – היהודי האירופי הביא אותו ארצה, היהודי האירופי יישב אותו במסגרת תכנית ד' בנגב ובפריפריה הצפונית, היהודי האירופי הוא שהכניס לכור ההיתוך שהותך לבסוף לתבניות אירופאיות, היהודי האירופי הוא שהגדיר לו מה הטעם המוסיקלי הנחשב, מה ההשכלה הנחשבת, מה המבטא הנכון ועוד. אבל שוב, סיפורו של היהודי המזרחי מעולם לא הובא במישרין. עד עתה.
אם כן, יום ה-30.11 הוא חידוש היסטורי – להביא את סיפורם הסובייקטיבי של יהודי המזרח: בפעם הראשונה בתולדותיה ביקשה ישראל מתוקף חוק להביא את סיפורם של יהודי המזרח. המדינה מבקשת לשמוע אותם מספרים את סיפורם ולהביאם מהדלת הקדמית ולא באמצעות ארגוני מחאה חברתיים, ולא באמצעות מחאה אקדמית על הדרה ואפליה, אלא פשוט לשמוע את סיפורם לא רק על גטו אלא גם על המלח, לא רק על פוגרום קישיניב אלא גם על הפרהוד בבגדד. אם פעם, בצדק, הם זעקו שסיפורם לא נשמע, הרי שהמעשים הללו מוכיחים שהחברה הישראלית אכן עוברת תיקון נוסף בשורה של תיקונים שהיו נדרשים לניסיון השלמת הקמת חברת המופת בישראל.
הכותב הוא מנהל אגף הסברה וקשרי חוץ של תנועת הליכוד
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם