פרשת בוכריס: לכבות את רפלקס ההגנה הימני
כמה שלא רציתי להאמין לתלונות על בוכריס, הצלחתי לזכור שבצד השני יש מתלוננות בשר ודם, שכל התייצבות אוטמטית לצדו רק כי הוא "משלנו" - עלולה לגרום לנזק ופגיעה נוספת בהן
את אופק בוכריס פגשתי פעם אחת. הייתי תלמיד כיתה י"ב במגמת תקשורת ועשינו סרט על בוגרים של המוסד שבו למדתי. רצינו לטעון, שעודף העצמאות שקיבלנו במדרשיה אולי גורם לעיתים לירידה ברמת הלימודים ולוונדליזם אבל הוא גם הבסיס להצמחת בוגרים פורצי דרך. כמו אופק בוכריס.אחרי שהצלחנו להתבלבל ולחפש אותו באוניברסיטה הלא נכונה, קיימנו איתו ראיון מרתק בסמוך
לפציעה קשה שהותיר בו מבצע נועז בשכם. על המבצע, אגב, הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. עבור נערים בכיתה י"ב שכבר מתחילים להריח צבא, זה היה ממש כמו לפגוש גיבור על. גילינו בחור מאוד מרשים. רהוט. מקרין עוצמה. ובאופן הזה הוא גם התקבע לי בתודעה. קצין סופר ערכי, מוביל דרך ומוערך. והכי חשוב? הוא "משלנו".
למה אני מספר לכם את כל זה? כדי להדגיש כמה לא רציתי להאמין לתלונות על בוכריס. כי כמו רבים מאוד במחנה שלי, רציתי לחזות בו הופך לרמטכ"ל יום אחד. בסתר לבי, קיוויתי שזו קונספירציה מרושעת מבית מדרשם של אנשים שמפחדים מההדתה של צה"ל, וכשהוא אמר שלא היה ולא נברא ושהוא יוצא למלחמה על חפותו, מאד רציתי להאמין לו.
אבל היה הבדל אחד ביני לבין רבים מחבריי. הטלתי ספק. קטן. קטנטן. פצפון. שאולי זה כן קרה. והספק הפיצי הזה, בגודל ציפורן של זרת של נמלה - גרם לי לנצור את המקלדת שלי ולהתעלם מהרפלקס הימני שלי לעמוד לצד מישהו מהמחנה שלי שמואשם. הסיכוי הקטנטן הזה, שאולי הוא כן טעה ועשה את המיוחס לו, הספיק כדי להשתיק את הרפלקס שלי, לחשב מסלול מחדש ולא לנהוג כמו רבים בפיד שלי שבטרם הסתיימו 5 ננו שניות של חקירה, כבר החליטו שהוא זכאי והמתלוננות משקרות.
זה לא רפלקס שקיים רק במחנה שלנו. הוא קיים כמובן אצל כולם. גם עכשיו בגל הצתות הטרור האחרון, ראינו איך רבים מהמחנה השמאלי קובעים בפסקנות שמדובר בהתחממות גלובלית או אקלים קיצוני. או פירומנים. רק לא השותפים שלהם לשלום המיוחל. אני כמובן יכול להבין את זה בבטן. כמו שאגן על בן משפחה, חבר או בן היישוב שלי. הייתי רוצה שהמחנה שלי - שאני מאמין שהוא ערכי וטוב - יהיה נקי מרבב, ואם נמצא בו רבב, הייתי רוצה לחשוב שזה רק כתם קטן של טחינה שאפשר לנגב עם מפית של "בתאבון".
ושלא תטעו, פרשת בוכריס לא שינתה כהוא זה את ההסתכלות שלי על הציונות הדתית. אני עדיין חושב עליה טובות. ויחד עם זאת אני חושב שאחד הלקחים החשובים מהפרשה הוא שצריך קצת ענווה וצריך לכבות לפעמים רפלקסים. בוודאי כשלא מדובר בפרשיית מעילה או שוחד, אלא יש בצד השני מתלוננות, נשים בשר ודם. וכשאדם מצהיר בראש חוצות, באופן מיידי ובלי בדיקה שבוכריס זכאי ולא היו דברים מעולם, הוא אומר באותה נשימה שהן שקרניות.
חשבו לרגע איזו תחושה נוראית זו לקורבן שגם הותקף וגם קוראים לו שקרן ומייחסים לו אינטרסים פסולים. המתלוננת יכולה להיות בת משפחה שלכם, חברה, מישהי מהמחנה שלכם, או המחנה הנגדי. זה לא משנה. חשבו על הסיכוי הזה, שבאמת קרה כאן משהו, על הנזק ועוגמת הנפש שאתם מייצרים עם ההתייצבות האוטומטית שלכם מאחורי אדם, רק כי הוא ימני או חובש כיפה.
אקו"ם