ראשי » חדשות » דעות

כיצד הידרדר האסלם לתרבות כה רצחנית?

צריך לזכור שכיהודים עומדת בפנינו ברירה חדה: לפעול למען האזרחים הסורים, או להשתיק לנצח את הביקורת ההיסטורית שלנו כלפי מי שלא פעלו למעננו בשואה

אנס אל-באשא היה עובד סוציאלי בן 24, תושב העיר חאלב שבסוריה. בחודשים האחרונים, בימים הנוראים של ההפצצות על עירו, התנדב לארגון 'מקום לתקווה'. הוא עטה על עצמו מדי בוקר בגדי ליצן, והשתדל לשמח את הילדים המבועתים שנותרו בעיר.

אל-באשא לא השתייך לאף אחת מקבוצות הלוחמים על העיר – לא לנאמניו של הנשיא בשאר אל-אסד ולא למורדים. איתרע מזלו הרע, וכמו מאות אלפי התושבים בעיר הוא פשוט נקלע לזירה האכזרית של המלחמה הנוראית הזו. לפני כשלושה שבועות הוא עזר להוריו להימלט מן העיר המופצצת, אבל הוא עצמו סירב לברוח יחד איתם. יש לי תפקיד, הוא אמר. אם איעלם, לא יהיה מי שיפיח בילדים מעט תקווה או יעורר בהם חיוך. שבוע אחר כך נהרג אל-באשא מטיל מונחה שנורה במכוון לעברה של החבורה שבמרכזה עמד. איתו נהרגו גם עשרה ילדים שביקש לשמח.
 
את סיפורו של אל-באשא קראתי במאמר של סמדר פרי ב'ידיעות אחרונות', עוד לפני שחאלב נפלה לגמרי בידי כוחותיו של אסד והחל הטבח הישיר בתושבים. וכך, בימים שבהם כולנו – כן, גם אני – מתעסקים עד לזרא בשאלת המעבר של ארבעים משפחות בעמונה מגבעה אחת לאחרת או במיצגים טיפשיים שונים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, כדאי להפנות את העיניים לחאלב ולקבל קצת אמות מידה על העולם שבו אנחנו חיים: לא רחוק מאיתנו מתבצע טבח שיטתי נורא של אזרחים סורים בידי המשטר שלהם.

לסיפורו של אל-באשא ולמלחמת האזרחים בסוריה בכלל יש הרבה לקחים, שאת הבולטים שבהם בהחלט ראוי ללמוד. על הלקח הבנלי ביותר חשוב עדיין לחזור: אנשים נפלאים, בעלי מידות אומץ וחסד מיוחדות, קיימים בכל עם ובכל תרבות. מי האדם ששומע את סיפורו של אל-באשא ולא צריך לשאול את עצמו: האומנם הייתי מסוגל לנהוג כמוהו בנסיבות דומות? מי היהודי ששומע את סיפורו של אל-באשא, ובראשו לא מהדהד סיפורו של יאנוש קורצ'אק?
 
נקודה שנייה היא השלמה ללקח הקודם: הרוע דווקא תלוי בתרבות, וזה ניכר כששני הצדדים באים מאותה תרבות. האם למישהו יש ספק שאילו תוצאת המלחמה בסוריה הייתה הפוכה, והמורדים היו מנצחים את תומכי אסד, אותו טבח בדיוק היה יוצא לפועל בידי החיילים של הצד השני? מתברר שבכל זמן נתון יש תרבויות הומניסטיות יותר או אכזריות יותר. ה'אקונומיסט' ציין באחרונה שרק 5 אחוזים מאוכלוסיית העולם היא ערבית, אבל ב-2014 היה העולם הערבי אחראי ל-45 אחוזים מקורבנות הטרור העולמי, ל-68 אחוזים ממקרי המוות בקרב, ל-47 אחוזים מהעקורים בתוך ארצם ול-58 אחוזים מהפליטים בכלל העולם.

לא מדובר בעניין מהותני: היו זמנים שבהם התרבות הערבית הובילה את המדע והפילוסופיה בעולם, ומי כמונו יודע שהיו זמנים שבהם דווקא התרבות האירופית הייתה רצחנית ביותר. דווקא משום שלא מדובר בעניין מהותני, יש מקום לתבוע אחריות מכל בני התרבות הערבית – והמוסלמית בכלל – לבחון כיצד הידרדרה זו למחוזות הרצחניים הנוכחיים ולפעול כדי לחלץ אותה משם. כל התעלמות מההקשר התרבותי בשם תקינות פוליטית מזויפת משחררת את כלל הערבים מן האחריות הזו, וממילא פוגעת במאבק ההומניסטי לעולם מתוקן יותר.
 
לקח שלישי קשור בחובת ההתגייסות של בני העם היהודי - העם שסבל מרצח עם יותר מכל עם אחר - לטובת בני העם הסורי. לא מדובר בהכרח בהתערבות צבאית ישירה, אף שגם אותה אין לשלול לחלוטין – הרי רצינו מאוד שיתערבו למעננו בתקופת השואה. עם זאת, אפילו ללא התערבות צבאית יש הרבה מה לעשות מעבר לסיוע הניתן לפצועים המגיעים לגבולנו. מדינת ישראל והעם היהודי היו צריכים להזעיק את הקהילה הבינלאומית כולה להתגייסות מיידית להפסקת הטבח, למשל אמצעות עיצומים חריפים על רוסיה, שותפה ישירה לטבח עצמו וגם האחראית לכך שהוא בכלל מתאפשר.

אפשר כמובן ללגלג על מידת המעשיות שטמונה בהצעות כאלה, אבל צריך לזכור שכיהודים עומדת בפנינו ברירה חדה: לפעול למען האזרחים הסורים, או להשתיק לנצח את הביקורת ההיסטורית שלנו כלפי מי שלא פעלו למעננו בשואה.
 
רביעית, וגם זה כהשלמה למסקנה הקודמת: כולנו צריכים להכיר לעומק את מגבלותיה הקשות של "הקהילה הבינלאומית" – אותה ישות מדומיינת וצבועה, שידה קלה על ההדק נגד מדינות קטנות כמו ישראל אבל מי שנזהרת מאוד לא להרגיז מדינה כמו רוסיה. בפעם הבאה שיציעו לנו לקחת סיכונים ביטחוניים, תוך הסתמכות - ולו חלקית - על "ערבויות בינלאומיות", כדאי שנפנה את המציעים לאלה שישרדו מבין תושבי חאלב כדי שישאלו מה דעתם על ערכן של "ערבויות" כאלה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר שלג

עיתונאי ב'מקור ראשון' וחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, מחבר ספרים על החברה הישראלית

לכל הטורים של יאיר שלג