קצב וחברים: האם עברייני מין מוגנים מהחוק?
כיצד ניתן להישאר אדישים כשכל כך הרבה מקרי אלימות מינית נחשפים? והכרוניקה ידועה מראש: תלונה מלווה בהשמצות, במקרה הטוב חקירה, עונש מקל או עסקת טיעון ושחרור העבריין. צאו, זעמו, כתבו ודרשו צדק, די לענישה מקלה לעברייני מין
לו יכל היה לבחור קצב מועד אחר להחלטה על קיצור עונשו היה מחכה עד יעבור זעם ומתפלל לשקט יחסי בזמן שמקורביו מפעילים את כבשן לחציהם על הפרקליטות. אך העיתוי הסימבולי של ההחלטה נפל לאחר כמעט חודש שבו לא עבר יום שבו לא נחשפנו לפרשיה כזו או אחרת העוסקת בעבירות מין ואלימות. הרשימה ארוכה וכוללת בכירים ומכובדים רבים המואשמים לכאורה במעשי אלימות מינית כלפי נשים. מקסטיאל בחיי הלילה התל אביבים, בוכריס בצמרת הצבא, סלומיאנסקי במסדרונות הכנסת ואף חקירות נגד בכירים בבית המשפט והמשטרה.קצב הוא פושע מסוכן שקיבל עונש מגוחך, באמצעות מקורביו, לא חדל לרדוף את קרבנותיו ולא הניח להן כל הזמן שהותו בכלא. רק בזכות מעמדו וקשריו הגיע למצב שבו ועדת השחרורים מעניקה לו תנאים מיוחדים ומובדלים מכל אסיר אחר. איסור על עיסוק בכל תפקיד בו יימצא ביחסי מרות וכפיפות עם נשים, קבוצה טיפולית-תורנית שבועית, פגישת טיפול פסיכולוגי אחת ליום ועוד שלל תנאים מגבילים על מגורים ותנועה.
ציון אמיר, פרקליטו של קצב מדבר על שחרורו הצפוי (צילום: משה בן שמחון)
רשימת התנאים מעוררת תהיה, מדוע משחררים אדם עם איסורים רבים כל כך? ייתכן וזו פשרה בין הלחץ הציבורי להשלמת מאסרו לבין הלחץ שמקרוביו מפעילים על מערכת החוק? אם נדרשים איסורים כה רבים, אם לא הביע חרטה אפילו פעם אחת מרגע קריאת גזר דינו, מדוע לשחררו? רשימת האיסורים הארוכה מעידה כי חלק ניכר מחברי וועדת השחרורים לא מאמינים כי שילם חובו לחברה, מדוע הטיפול המיוחד? הרי, משמעות גזר הדין המקורי הייתה כי אף אדם לא מוגן מהחוק, גם לא נשיא מדינת ישראל, אז מה קרה עכשיו? האם וועדת השחרורים והפרקליטות הם גופים לחיצים כל כך? ואם כן, האם באמת אף אדם לא מוגן מהחוק? או אולי רק עברייני מין?
הדבר מתקשר לאותו מבול של עבירות מין, מטר של חשודים ושיטפון של מתלוננות ושורדות של אותן פשעים אליהן אנו נחשפים בחודשים האחרונים. השיח הציבורי משתנה ועולה ממנו תחושות רבות. המובילה שבהן היא תחושת זעם החודר גם את הציניים ביותר. כיצד ניתן להישאר אדישים כאשר כל כך הרבה מקרים נחשפים? מקרים עם כרוניקה ידועה מראש: תלונה (במשטרה או ברשתות) מלווה בהשמצות, במקרה הטוב חקירה, עונש מקל או עסקת טיעון ושחרור העבריין למחוזות הפנסיה התקציבית היקרה על חשבון כספי ציבור.
המתלוננות נשארות להתמודד עם ההשלכות ונאלצות לבחור פעמים רבות בין להמשיך את חייהן ולוותר על ענישה ראויה לתוקפיהן לבין להישאר במאבק מתיש שגם בסופו יתכן ויקבל העבריין חצי שנה של עבודות שירות.
הבחירה הבלתי אפשרית והדרישה מנשים שכבר עברו גיהנום, להמשיך ולהוביל מאבקים חברתיים נגד מערכת שלמה היא מגוחכת. ואכן במשך שנים, הן היו עומדות לבד. אך לא עוד, השיחה משתנה, משהו זז.
לפני שבועיים יצאו לרחובות למעלה מ-600 מפגינים ומפגינות בהובלת קבוצת "צדק צדק רודפות" הנאבקת בענישה מקלה לעברייני מין, אתמול אף חסמו צמתים בתל אביב וזעקו את זעקתו של הציבור. התובנה כי "המשחק מכור" לא נשארה נחלתן של נשים נפגעות אלימות מינית בלבד - זוהי תובנה אליה נשים וגברים רבים מגיעים בבחינת המציאות והמקרים הצפים לתודעה הציבורית.
אלימות מינית היא תופעה, רחבה, חוצת מגזרים, תרבויות. היא נוגעת לכלל המגדרים, נשים וגברים כאחד. יש עוד פחות משבוע לבחינת הסדר השחרור של קצב, חקירות נגד בכירים החשודים באונס ובהטרדה מינית מצויות בעיצומן, אל תתנו לסיפור להישאב לכרוניקה הידועה מראש. צאו, זעמו, כתבו ודרשו צדק, די לענישה מקלה לעברייני מין.
אקו"ם