הפליטים בגרמניה חולמים שטראמפ ישלוט בה
בהרי גרמניה יש אנשים שמיימיים שאין להם בעיה לחלוק את אשר על לבם עם זרים. הם גם מציעים לכל דורש שלל מעשיות - מאמונה בכוחם המאגי של היהודים ועד לטיפוח תינוקות מפלסטיק
אזרחי העולם המערב כיום חלקלקים מדי, במיוחד באזורים העירוניים. אם תרצה לדעת מה הם חושבים, תצטרך להזיע די הרבה לפני שתוכל לגרום להם להיפתח אליך. תצטרך לשבת עמם, לשתות איתם כמה בירות, ולכל הפחות שלושה ליטרים. רק אז, בתקווה, הם יתחילו להיפתח.
הבעיה היא שאני לא כל כך בעניין של בירה, ומעדיף 'קולה' או קפה, ובכל זאת אני רוצה שהאנשים סביבי יהיו כנים איתי. מה עליי לעשות? כן, ללכת לעיירה קטנה בגרמניה – וזו בדיוק הסיבה שבזמן זה של השנה אני נמצא בהרים, בבוואריה.
הו, ההרים היפים. הם מגיעים עד לגן העדן, ובבסיסם יש בני אדם, אנשים שמיימיים מהסוג שאין להם בעיות לחלוק את אשר על לבם עם זרים.
אני נמצא באזור צוגשפיצה, שבו אני מעביר את זמני עם עזים חמודות ואנשים מקסימים - ואני נהנה מכל רגע. בשונה מתושבי ברלין או המבורג, האנשים כאן משתפים אותי בכל דבר שחולף בראשם כשאנו יושבים על קנקן קפה. האם אתם יכולים להאמין לזה? גן עדן של ממש.
אישה בגיל העמידה, מרפאה הוליסטית או משהו כזה, יושבת לידי ומשתפת אותי בסיפור גדול. ישנו מישהו ושמו ד"ר האמר, רופא ישראלי שהוא גאון אמיתי – "כמו כל היהודים", אם להשתמש במילים שלה, לא בשלי – והוא המציא תרופה לסרטן שיעילותה היא 100 אחוזים. היא אומרת גם שהוא המציא סכין מיוחד שחותך סרטן. אל תשאלו אותי כיצד זה עובד, אבל היא נשבעת שזה אכן פועל.
איך הוא הצליח להמציא את המזור לסרטן? פשוט מאוד: בנו של הרופא, היא מספרת לי, נרצח בידי נסיך איטלקי, וכמעט באותו זמן לקה ד"ר האמר בסרטן באשכיו. שני הפרקים הללו בחייו היו קצת יותר מדי בשבילו, והוא החליט להפעיל את המוח היהודי שלו ומיד המציא תרופה לסרטן, שזמינה רק ליהודים. "אין יהודי שחולה בסרטן", היא מבטיחה לי.
אני לוגם מהקפה הטרי שהונח על השולחן למען שנינו, ומרגיש ממש טוב עם עצמי. כשאני בקושי מסוגל להכיל את התרגשותי אני יוצא לטיול החוצה, בתקווה למצוא כמה יהודים שאוכל לחלוק עמם את החדשות האדירות הללו. אבל במקום יהודים אני מוצא חבורה של פקיסטנים צעירים – פליטים פקיסטנים, ליתר דיוק.
הם מתגוררים במחנה לא הרחק מכאן, מספרים לי הפליטים, ואין להם הרבה מה לעשות. לפני כמה ימים המשטרה, או אולי הייתה זו זרוע אחרת של מנגנוני הביטחון, עצרה 19 פליטים שלא היו להם המסמכים הנכונים או שמסמכיהם היו מזויפים – האל יודע מה – והפקיסטנים מקווים שהמשטרה לא תעצור גם אותם ותשלח אותם בחזרה למולדתם.
פקיסטן רעה, הם אומרים לי, אבל גרמניה נהדרת. "גרמניה הכי טובה", מוסיף צעיר פקיסטני, שמעוניין לשאת נערה גרמנייה בלונדינית. מה כל כך נהדר בגרמניה, אני שואל אותו. "גרמניה נותנת לנו כסף", הוא עונה.
איש מהצעירים הללו לא מדבר גרמנית – עדיין לא, בכל אופן – אבל הם מדברים מעט אנגלית. אחד מהם מפשיל את חולצתו כלפי מעלה ומראה לי חתך עמוק בגופו, ליד הירך, במקום שבו חסרה חתיכה מבשרו. האם זה קרה מפגיעת כדור, אני שואל אותו. כן, הוא עונה.
מי ירה בך, אני שואל. "מישהו שאינו אוהב את אבי". : "מה?" אני מגיב בהפתעה. "אני מוכרח להתפלל עכשיו, את התפילה המוסלמית", הוא עונה, קם ועוזב מיד. נקווה שלעולם הוא לא ילקה בסרטן.
במרחק של כמה מטרים משם יש תחנת אוטובוס, ואני רואה שם אישה גרמנייה שלובשת מנשא לתינוק, מהסוג שנתלה מלפנים כדי שיהיה ניתן לדאוג לתינוק כל העת. האישה נראית לי כבת למעלה משישים, ואני תוהה אם היא אכן מחזיקה תינוק במנשא. אני מתקרב אליה, ואכן יש שם תינוק. הגברת מנשקת את התינוק בלהט. זה תינוק קטן שלא יכול להיות בן יותר משבוע, אני סבור, והאישה מוודאת שהוא מכוסה היטב ומוגן מרוח ההרים הקרה.
האם אוכל להסתכל על התינוק מקרוב? אני שואל. הו, כן, היא משיבה ומוציאה את התינוק מהמנשא, כאמא גאה. זו בובה, תינוק עשוי מפלסטיק. האישה הזאת בטח לוקה בראשה. האוטובוס מגיע והאישה עולה עליו. כנראה הגיע הזמן שהתינוק יגיע הביתה ויישן, אני מניח.
כשהאוטובוס נוסע אני מסתכל סביבי. לימיני יש כנסייה עם צלב ועם ישו הצלב בחזיתה. במשך מאות שנים אנשים התפללו לחפץ דומם – ורבים עדיין ממשיכים לעשות כן. הם נשבעו ועדיין נשבעים שפיסת המתכת והעץ הזה ריפאה את מזוריהם. אני מצדי חושב לעצמי: אם הם לא משוגעים, מה הופך את הגברת המבוגרת הזאת למשוגעת?
אני מוסיף ללכת, כשאני נהנה מחברת ההרים: פליטים פקיסטנים, רופאים יהודים, בובות של תינוקות ואלים צלובים – כולם כאן מוצעים לכל דורש. איזה מקום נהדר, אילו הרים אדירים ואילו אנשים מעולים.
אותם אנשים, אגב, אוהבים את דונלד טראמפ. האם לא יהיה זה נחמד, הם אומרים, אם בשנה הבאה יגיע טראמפ לגרמניה בשביל להתמודד כאן על משרה ציבורית? הוא האדם היחיד שיוכל להביס את מרקל, הם בטוחים.
למרבה הצער, כל הדברים הטובים מגיעים לסיומם. עוד לפני שאני קולט מה מתרחש אני כבר נמצא בחזרה בהמבורג - שבה שאני יכול להבחין באדם אחד שאוהב את טראמפ, דרך אגב. אני בוהה בכוס מיוחדת, שניתנה לי בבית שבאחת העיירות הקטנות שבהן ביקרתי לאחר שבעל הבית ראה אותי מעריץ את גודלה ואת עיצובה. זו כוס גדולה למדי. "בוואריה, רייכסרבייטסדיינסט 1941" (ארגון עבודה נאצי גדול), נכתב בתחתית הכוס.
איש אז מעולם לא השתעשע במחשבה שיום אחד ישתה ממנה יהודי בהמבורג. אני מראה את הכוס לכמה ממכריי בהמבורג, ותוהה כיצד יגיבו אליה, אך הם לא אומרים דבר. הם לא אומרים הרבה לפני שהם שותים את הבירה שלהם. אני ממלא את הכוס הנאצית שלי בקפה לוהט ושותה ממנה לאט-לאט, כשאני חולם בשקט על ההרים. מאוחר יותר הערב, אני חושב, אצטרף לאנשים כאן לכוס בירה.
אקו"ם