ראשי » חדשות » דעות

התחרות הסמויה – למי למי יש יותר ילדים?

ילדים זה סמל סטטוס, סמל לכוח. אף אחת לא מדברת על זה, אף אחת לא מודה בזה, אבל היא תמיד שם. התחרות הזאת למי יש יותר

אל תגידי לי שזאת לא קצת תחרות. אני יכולה להגיד על עצמי שיש בי משהו ששופט נשים לפי כמות הילדים שלהן. ויותר גרוע מזה, ששופט את עצמי. רק עכשיו זוג ש"התחיל" אחרינו, בישר על הריונו החמישי ובעוד יד ימין מחבקת ושמחה, אונת שמאל צורחת: איך היא עקפה אותנו, איך??

כן, כן, אני המשוגעת היחידה. ממש. לפני חודש פורסם סקר בידיעות אחרונות שאמר שלראשונה, רמת הילודה אצל הנשים הערביות והיהודיות זהה. לא הבנתי מה הסקר הזה אמור לעשות, לשלוח את כולנו מהר להתעבר? להרגיע? להלחיץ? המסר של: "יאללה להתרבות, בשביל הניצחון הדמוגרפי" היה פה משחר ההיסטוריה. כיצד נשכח את שיאו של השיר "מלאו אסמינו בר": בתינו הומים מתינוקות. אבל אני חשבתי לתומי שכל מיני חוויות שהיו פעם לאמותינו החלוצות - השתנו. למשל, אנחנו כבר לא יולדות כולנו באותו חדר, כשהבעל ממתין בחוץ, שלא לומר עדיין בשדה כי היום זורעים; לא נובחים עלינו "מה הבעיות שלך להניק? כל חתולה יודעת להניק". המון־המון דברים השתנו סביבנו, אבל לא זה.
 
ילדים זה סמל סטטוס, ילדים זה סמל לכוח. אף אחת לא מדברת על זה, אף אחת לא מודה בזה. אבל היא שם. התחרות הקטנה הזאת. הכיפוף כלפי מטה בהתרשמות מההיא שיש לה שבעה ילדים או יותר. לעומת ההיא עם השלוש. שבטח לא מצליחה. ברור, אף אחת לא יכולה להעלות על דעתה שאולי, רק אולי, פשוט קשה לה. או מזעזעת מזה המחשבה: אולי פשוט מספיק לה.

אני לא מפסיקה לרצות עוד. לפני כמה חודשים, קיבלתי החלטה מודעת לעשות הפסקה עם הטירוף. להניח להורמונים וללחץ ולתת שנה לקב"ה ולטבע לעשות את שלו. על הדרך קפיצה קטנה לקבר של הרבי מלובביץ', ביקורון באומן באזור מרץ - ככה בשביל הברכה והמניעות. אבל אין חודש, אין חודש שאני לא מתבאסת מחדש. ואין חודש שאני לא מבקרת את עצמי שאני סתומה, ושמי אני בכלל שחושבת שיש לה זמן ופריבילגיה לבחור. ושזה הזמן.

והפייסבוק הארור שמזכיר לי כל הזמן תמונות מחופשת הלידה לפני שנתיים של נועם. ואני מבינה שלראשונה בחיי יש לי ילדה בת שנתיים וחצי ואני לא במקביל חובקת לה אח או אחות. תמו החיתולים, ואחר כך פונתה שידת ההחתלה ואחריה גם מיטת התינוק. סיימנו גם עם הבקבוקים. הכיור נקי מעדות לילדים קטנים פה בבית. נשארו רק כמה מוצצים לרפואה. אין לי תינוקות. ואני כמו משוגעת חצויה. חלק אומר - נו כבר, מה שלא בא בכוח, יבוא בעוד יותר כוח. וחלק אומר רגע, תני לגוף, ששמח, שחזר לפעילות גופנית, שהכול פתאום יותר נינוח לו. אם זה בגלל שהוא נקי מהורמונים או בגלל שהילדה גדלה והלילות שפויים יותר (טפו טפו, הנה בטוח הלילה בגללי צפוי פה לילה לבן). אבל זה מילא. זה דיון פנימי עם עצמי.

איך יכול להיות שאני אשכרה גם מסתכלת לצדדים בנושא כל כך פרטי ואינטימי - כמות הילדים במשפחה. מה אכפת לי מה קורה אצל אחרות. אבל אכפת לי. מאוד. פעם שלושה ילדים בעיר היה אחלה של סטאטוס קוו. שנתון מעלינו ארבעה ילדים, והנה אצלנו החבר'ה מרביצים במספר חמש כאילו אין חתונה ודירה שנצטרך לקנות לכל ילד.

חנוכה הגיע ואיתו עוד נרטיב יהודי קלאסי. מעטים מול רבים. אבל מה הבהלה הזאת לכם? לנצח אנחנו נהיה מעטים. אור לגויים, העם הנבחר וכל זה, אבל מעטים. את מי אתם שולחים לנצח ובאיזו מערכה בדיוק? והכי חשוב - מה קורה עם אלו שקשה להן? לפני שבועיים קראנו בפרשה את "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" - לא ראיתי על זה דבר תורה אחד. כי אנחנו לא כאן כדי למות, אנחנו כאן כדי להתרבות. ומה קורה עם מי שלא מצליחה, כמה לחץ מוסיפים לה השדרים התת־קרקעיים האלו. חוץ מתחושת הצער היא גם מרגישה פשוט כישלון.

וקשה גם כן, ואולי אפילו יותר, אלו שלא רוצות יותר. אלו שבקושי נושמות עם מה שיש. שמאשימים אותן שהן לא מאורגנות ולא מספיק מסודרות ולא מספיק קשוחות. הן מרגישות אבודות, הילדים שלהן מרגישים שהן אבודות והבעל לא מבין למה אצלו לא יכול להיות כמו אצל כולם. אז אני אומרת לך חמודה, תעצרי. תהיי מחוברת ליכולות שלך. מה יעזור לנו אמא עם שמונה ילדים אבל מפורקת? ואולי את מאלו שצריכות לרווח ביניהם. אני לא אשקר לך, גם אצלי המסביב הוא חלק מהשיקול. אז אני כותבת לך ולי. אנחנו מדברים פה על ילדים. נשמות.
לא יכול להיות שבאמת נגיד להם ולעצמנו עוד עשרים שנה, הבאנו אתכם לפה, רק כי לאחרים היה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

רביטל ויטלזון-יעקבס

מרצה מבוקשת, אושיית פייסבוק וכותבת. אם לארבעה שמתפללת לארבע שעות שינה רצופות. טוב נו, גם שלוש זה בסדר.

לכל הטורים של רביטל ויטלזון-יעקבס