ההימנעות של אובמה: סיום אומלל לממשל כושל
"מהלך ההימנעות" של אובמה משקף באופן טהור ומזוקק את טינתו המתמשכת כלפי נתניהו, כמו גם את רצונו להקשות על יורשו לפעול בזירה המזרח־תיכונית ללא רעשי רקע וחישוקים מוקדמים
פחות מחודש לפני ירידתו מהבמה הפוליטית החליט ברק אובמה לחזור לנקודת הפתיחה של נשיאותו, שהיתה מעוגנת בליבתו של "נאום קהיר", שנשא ביוני 2009.
אף שאת הסביבה המזרח־תיכונית פקדו מאז תמורות וזעזועים דרמטיים רוויי אלימות, נותר הנשיא שבוי באמונתו, שלפיה פריצת דרך בזירה הפלסטינית (שמבחינת ישראל תחייב הקפאה מוחלטת של פעילות ההתנחלות) היא תנאי הכרחי להשגת היעד של יציבות אזורית בחסותו של ההגמון האמריקני. וכך, בעוד החזית הסורית נמשכת יותר מחמש שנים וגובה מחיר דמים כבד מאוכלוסייה אזרחית אומללה וחסרת ישע, ממשיך הממשל - שהפגין אוזלת יד מוחלטת בטיפולו בזוועה הסורית - לשוב ולהתמקד בסוף דרכו דווקא במישור הפלסטיני.
מועצת הביטחון של האו''ם. נקמנות אינה תחליף למדיניות.
צילום: AFP
על רקע קיבעון מחשבתי זה, אין מפתיע שהנשיא ה־44 בחר לסיים את כהונתו ב"מהלך ההימנעות" שיזם והוביל בזיקה לסוגיה זו. בתמציתה, שוברת היוזמה החדשה את כללי המשחק ויוצרת מסגרת התייחסות חדשה וחד־צדדית בחסות מועצת הביטחון. לא זו בלבד שבניגוד למסורת רבת השנים שהתגבשה בציר האמריקני־ישראלי, ושהושתתה על עקרון התיאום ושיתוף הפעולה ההדוק בעיצובן של יוזמות מדיניות חדשות, פעל אובמה שלשום (כמו בזיקה ל"הסכם" וינה עם איראן) כאילו אין מדובר בבעלת ברית אמינה ורבת שנים.
עיתוי החלטתו לעלות על נתיב חדש הוא סטייה ברורה מדפוס התנהלותי חוזר ונשנה של ממשלי ארה"ב ערב סיום כהונתם. שכן, בתרבות הפוליטית האמריקנית, אין זה מקובל עבור נשיא העומד לרדת מן הבמה הפוליטית לחשק את יורשו ולנסות לצמצם את מרחב פעולתו העתידי באמצעות יוזמות מדיניות חדשות.
לא מקובל שנשיא העומד לרדת מן הבמה הפוליטית מצמצם את מרחב פעולתו של יורשו.
צילום: EPA
קיימים תקדימים להחלטות אסטרטגיות שנשיאי ארה"ב קיבלו ערב פרישתם (דוגמת אישור עיסקת המכירה של מטוסי פאנטום לישראל על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון בדצמבר 1968 - כלומר, שלושה שבועות בלבד לפני השבעת יורשו). עם זאת, הם לא היו בגדר מחטף של הרגע האחרון אלא השלמה ומיצוי של תהליך מיקוח ממושך, שהבשיל לכלל הסכם בלי קשר ישיר לחילופי הגברי שבשער. הפעם, לעומת זאת, לא קדם לתמורה בעמדה האמריקנית מו"מ כלשהו במישור הפלסטיני והוא משקף, אפוא, באופן טהור ומזוקק את טינתו המתמשכת של הנשיא היוצא כלפי רה"מ נתניהו, כמו גם את רצונו להקשות על יורשו לפעול בזירה המזרח־תיכונית ללא רעשי רקע וחישוקים מוקדמים.
כבר נאמר כי נקמנות אינה תחליף למדיניות. וכאמור, המהלך אינו אמור להפתיע. שכן, עוד בנאום קהיר הגדיר אובמה את ההתנחלויות כ"בלתי לגיטימיות" ובכך יצק משמעות משפטית ונורמטיבית חדשה למחלוקת שבעיקרה היתה עד אז בעלת אופי פוליטי מובהק בעיניהם של רוב הממשלים שקדמו לו (שהגדירו את ההתנחלויות כ"מכשול לשלום"). עם זאת, חרף דבקותו בנוסחה זו, ולמרות התעלמותו מן הסירוב הפלסטיני להכיר בישראל, לא פעל הבית הלבן עד כה להפיכתה לנדבך מרכזי בהחלטה של מועצת הביטחון. לא נותר אלא לצפות ולראות אם - בסיועו הפעיל של הנשיא ה־45 - תישאר המסגרת החדשה מוגבלת למישור הדקלרטיבי בלבד, או שמא תיצור דינמיקה חדשה - משפטית ופוליטית כאחד - שתעמיד אתגרים חדשים ומורכבים בפני ישראל.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם