ביבי כועס על האו"ם? כדאי שיחליט מה הוא רוצה
אחרי שהוחלט באו"ם שבירושלים ישרור שלטון בינלאומי, העביר בן-גוריון את הכנסת מתל-אביב לירושלים, ואז, פשוט גוועה ההחלטה בקול דממה דקה. ובחזרה לימינו אנו, לפני ההתנפלות הנזעמת על סנגל וניו-זילנד, אולי הגיע הזמן שנתניהו יספר לנו לאן פניו מועדות?
67 שנים לפני המפלה שספגה ישראל בסוף השבוע החולף במועצת הביטחון, נחלה הדיפלומטיה הישראלית תבוסה צורבת בעצרת האו"ם, שבעקבותיה הבריק שר החוץ משה שרת הודעת התפטרות מהממשלה – ובן-גוריון דחה אותה על הסף. בדומה להשפלה העכשווית גם אז כולם היו מודעים לאיום בכוח והופתעו מעוצמת המהלומה.אולם להבדיל מההתרחשות האקטואלית היה מי שקיבל את האחריות והתפטר, והפרשה דאז הייתה נטולת אמוציות פרסונליות, לעומת הסטירה המצלצלת והממוענת שהנחית אובמה על נתניהו ההמום. בימים ההם השחקן הלא-מדינתי מאחורי הקלעים היה האפיפיור פיוס ה-12 שלטש את עיניו לעיר הנצח, ובזמן הזה – גם בחודש כהונתו האחרון, מייצג הנשיא הנופש במגרשי הגולף בהוואיי, את האינטרס של מעצמת העל הגלובלית. היה עוד הבדל אחד משמעותי – כישרון המדינאות ותבונת המעשה של בן-גוריון, במיוחד במצב משברי.
בסתיו 1949, חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת העצמאות והחתימה על הסכמי שביתת הנשק, רקמה הכנסייה הקתולית מהלך הונאה אסטרטגי לאשרור המשטר הבין-לאומי בירושלים (קורפוס ספרטום) כפי שנקבע בהצבעה ההיסטורית על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947.
ההיסטוריון אורי ביאלר שחקר את יחסי ישראל והוותיקן מצא כי תחילה שמר הוותיקן על ניטרליות פומבית ביחסו לסכסוך הישראלי-ערבי תוך שמירת מחויבותו לאתרים הנוצריים המקודשים. רק מאוקטובר 1948, לאחר שהסתיימה הלחימה בפועל בירושלים, הביע הכס הקדוש תמיכה ברעיון בינאום העיר, שפורסם רשמית באפריל 1949 באיגרת רועים. ב-11 במאי 1949 הוכתר בהצלחה מאבקה של ישראל להתקבל כחברה באו"ם, לאחר שנאלצה להכיר בחריקת שיניים במעמדה המיוחד של ירושלים. ישיבות הממשלה התנהלו באותה העת בקריה בתל-אביב, הכנסת שכנה בקולנוע 'קסם' בקצה רחוב אלנבי (כיום חוף ירושלים בטיילת חוף הים), ובן-גוריון המתין לשעת כושר מדינית.
בשנתיים שחלפו מאז ההצבעה ההיסטורית באו"ם שורטטו גבולות הקו הירוק והשליטה דה-פקטו בירושלים התחלקה בין ישראל לממלכת עבר-הירדן ההאשמית, אולם האמביציה הכנסייתית לא דעכה. למרות שהסוגיה שהייתה מונחת על המדוכה הישראלית ולובנה משלל היבטיה, כשלו גורמי ההערכה במשרד החוץ בחיזוי המארב שהציב הוותיקן בחסות הצעת ההחלטה שהגישה אוסטרליה עם כינוס העצרת השנתית בדצמבר 1949.
ב-4 בחודש הבריק בן-גוריון המודאג לשרת בניו-יורק ש"מדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני הברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם". אולם שרת היה שבוי בשאננות אופטימית, גם כשב-7 בדצמבר זכתה ההצעה האוסטרלית לרוב בוועדה הפוליטית של האו"ם. הערכתו שהוותיקן לא יצליח לגייס רוב של שני שלישים מהקולות שנדרש לקבלת ההצעה, התנפצה כעבור יומיים כש-35 מדינות מ-51 החברות באו"ם תמכו בהצעת הבינאום. הצבעת בלוק מדינות דרום אמריקה הקתוליות הכריעה את הכף, וההלם הישראלי היה מוחלט.
בנסיבות משבריות אלו הרהיב בן-גוריון עוז להעביר את הממשלה והכנסת מתל-אביב לירושלים. בישיבת הממשלה ב-11 בדצמבר הכריז בן-גוריון: "ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית", וברוב קולות הוחלט להעלות את הנושא לאישור הכנסת. ביומנו כתב בן-גוריון: "אני מכיר חברינו [במפא"י] ופחדיהם. – ואני מכיר עצמי, ואני יכול להגיד שאין ביניהם אף אחד שידמה לי בפחדנות. אני הפחדן הגדול ביותר, אם כי אני מפחד לעתים קרובות מדברים אחרים, שהחברים לא מפחדים מהם או לא שמים לב אליהם. לא תמיד אני מביע כל 'פחדי' – כי אני מפחד שמא אפחיד יותר מדי חברינו והתנועה, ומתוך 'פחד' אני מחייב הפרת החלטת או"ם מיד ובמעשים".
למחרת קרא ראש הממשלה את החלטת הממשלה בכנסת, ודבריו שוסעו במטח מחיאות כפיים כשאמר: "מיד עם גמר הקרבות התחלנו בהעברת משרדי הממשלה לירושלים ובהתקנת התנאים הדרושים לעיר בירה [...] אין עוד כל מניעה לחזרת הכנסת לירושלים, ואנו מציעים לכם להחליט על כך".
העיתונות יצאה בכותרות נלהבות וההיסטוריוגרפיה הישראלית העלתה על נס את התרוממות הרוח הפטריוטית. איש לא התכוון לקלקל את פרץ ההתפעמות הממלכתית בשאלה הקטנונית מדוע התקבלה החלטת הכנסת במחיאות כפיים סוערות ולא בהצבעה, כנהוג במערכת הפרלמנטרית. איש לא שאל ואיש לא התעקש לקיים הצבעה פורמלית מפני שה'פטנט' הזה היה נוח לכולם – לבן-גוריון שהפגין חזית מלוכדת מקיר לקיר, למתוני מפא"י שהתנגדו להעברה וחששו לתדמיתם, ובעיקר לבגין שבשעת ההתעלות הלאומית הרעיש עולמות בהצעת אי-אמון בממשלה...
בניגוד לשרת שחשב שראוי להתעלם מהחלטת העצרת ולהסתפק בהפגנת הנוכחות הישראלית, ובניגוד להכרזתו שש שנים מאוחר יותר 'או"ם שמו"ם' – בן-גוריון ייחס משקל רב ליכולת האו"ם לפגוע בישראל בעקבות החלטת העצרת. הוא עמד על הצורך בהצהרה מילולית תקיפה שתלווה במהלך מעשי נחרץ. למחרת החלטת הכנסת, עלה בן-גוריון לירושלים ולשכתו הוצבה זמנית בבניין פאלאס במרכז העיר. המנגנון הממשלתי והציבורי גויס למבצע חירום להובלת תכוּלת משרדֵי הממשלה, כולל עבודה בשבת. ראשונים הועברו משרדי הקיצוב והדתות מפני שהשרים שעמדו בראשם, דֹּב יוסף והרב פישמן-מימון, הנהיגו את מצדדי העברת הממשלה לירושלים. בנר חמישי של חנוכה תש"י (20.12.49) נערכה ישיבת הממשלה בבית הסוכנות היהודית בירושלים וכעבור שבוע התכנסה מליאת הכנסת בבניין זה. ב-17.1.1950 אישרה הממשלה הצעה החלטה בת משפט אחד, שלפיה "עם הקמת המדינה היהודית, שבה ירושלים להיות בירתה".
בזירה הבין-לאומית גוועה החלטת הבינאום בקול דממה דקה. אומנם ארבע המעצמות והכס הקדוש לא תמכו בישראל, אבל היא זכתה לתומך אחד שהפך את הקערה על פיה – המלך עבדאללה הירדני. לעבדאללה לא הייתה שום כוונה להעביר את מסגדי הר הבית לשליטה נוצרית והוא גייס לימינו את העולם הערבי ואת בריטניה. לארה"ב לא הייתה כוונה לספק דריסת רגל ללהיטות הקומוניסטית, ולסטלין לא הייתה כוונה לרקוד לצלילי חליל הוותיקן שעשור קודם לכן סנט כלפיו בהלעגה ("כמה דיביזיות יש לאפיפיור?").
ביוני 1967 התקבלה בכנסת ההחלטה על איחוד ירושלים, וב-1980 נקבע 'חוק יסוד ירושלים בירת ישראל'.
הסופה המדינית שקוצר נתניהו בזירה הבין-לאומית נזרעה במעשיו שלו, ושלו בלבד. לאחר שבע שנים רצופות בראשות הממשלה תוך אחיזה הדוקה (שלא לומר לפיתת ריסוק) במשרד החוץ – יש רק כתובת אחת. הבעיה איננה נובעת מהתהדרות הסרק בהצלחה הדיפלומטית הסוחפת ברחבי תבל שאת בשורתה נשא בראש חוצות ומעל כל במה, לרבות זו של האו"ם המשוקץ-כעת רק לפני שלושה חודשים.
הבעיה גם איננה טמונה באווירת הפאניקה ההיסטרית, בהכרזת המלחמה המגוחכת על כדור הארץ ובשיחות הנזיפה הפתטיות בשגרירי מדינות מועצת הביטחון. כל אלו משדרות רק אובדן עשתונות ותבהלה מיותרת. הבעיה נעוצה באובדן הדרך, ושמא – בהיעדרה מלכתחילה.
הניסיון הנואל לרקוד בשתי החתונות – בתפיסת שתי המדינות לצד שלילת המדינה הפלסטינית – היה מועד לכישלון ידוע מראש. זגזוג להטוטני יכול לשרת צורך טקטי בשלב מסוים, אך הוא לא יכול להוות תחליף לאסטרטגיה לאומית ולמדיניות ממשלתית. בחלוף עשור שנותיו בראשות הממשלה, ולפני ההתנפלות הנזעמת בחרון קדוש על סנגל וניו-זילנד, אולי הגיע הזמן שנתניהו יספר לעצמו, לציבור בוחריו ולאזרחי המדינה – לאן פניו מועדות?
אקו"ם