ריח טיוח: מה התגלה בפרוטוקולים של ילדי תימן?
חשיפת הארכיון הוא צעד מבורך, אולם נבירה במסמכים מעלה ריח חזק של טיוח. לצד ההכרה המתבקשת בעוול, על המדינה להקים מאגר שבו ישמרו דגימות די.אן.איי שישמשו את מי שמעוניין לפתור את התעלומה הפרטית שלו
מאז שנות השישים של המאה הקודמת, אחת לכמה זמן עולה לכותרות "פרשת חטיפת ילדי תימן". יחד איתה צצות השאלות הקשות בנוגע להתנהלות המדינה בימיה הראשונים ביחס לעולים החדשים ממדינות ערב וצפון אפריקה. העדויות הרבות שעלו מפיהם של הורים (בעיקר של עולי תימן אבל לא רק) על חשד לחטיפת בנם או\ו בתם על ידי גורמים עלומים, לא הותירו לראשי המדינה הרבה ברירה והם נאלצו להקים ועדות חקירה לבדיקת הפרשה.לאורך השנים הוקמו שלוש ועדות: בהלול-מנקובסקי (67'), שלגי (88') וקדמי (95'), שבדקו את הטענות לפעילות מאורגנת של ניתוק ילדים מהוריהם ומסירתם לבני זוג אחרים. בזו אחר זו קבעו הוועדות שלא היו דברים מעולם, אך למרות זאת הוחלט שהפרוטוקולים יישארו חסויים מעיני הציבור הרחב. כעת, עם חשיפת הפרוטוקולים אולי אפשר להבין למה.
חומרי פרשת ילדי תימן נחשפים היום: (צילום: יוני ריקנר)
מקריאה של חלק מהתיקים שנבדקו ומסמכים נוספים מתוך הוועדות, עולה ריח חזק של טיוח. עבודת הוועדות התאפיינה בחקירה של תלונות שהגישו חלק מבני המשפחות על מקרים שהתרחשו בין השנים 49'-54', בדיקת הרישומים והמסמכים מטעם הגופים הרלוונטיים והסקת המסקנות בנוגע למקרים שהונחו לפתחם.
בסך הכול נגבו קרוב לאלף עדויות בשלוש הוועדות שבהן הצביעו ההורים או בני משפחה בפרוטרוט על דפוס חוזר שלפיו ילדם נעלם מבית הילדים במחנות העולים או מבית חולים, וכי נמסר להם שהוא נפטר, או נשלח לבית חולים אחר ואז נפטר. רובם ככולם טענו גם כי מעולם לא ראו גופה, לא קברו את הילד, לא ראו קבר ואפילו לא קיבלו לידיהם תעודת פטירה מסודרת לרפואה.
הדברים הקשים לא עשו רושם על המשפטנים, אנשי המשטרה ופקידי הממסד שנטלו חלק בוועדות, ולפי הפרוטוקולים העדיפו ברוב גדול של המקרים להסתמך על נתונים חלקיים בלבד. כך למשל, במיעוט גדול של התיקים הוגדרו מסמכים כ"רישום מושלם על פטירה" ואילו בשאר לא היה קיימים ממצאים מספקים שיכולים להצביע מעל לכל צל של ספק על גורל הילדים. חרף זאת, קבעו חברי הוועדות ב"וודאות" שתינוקות נפטרו ונקברו.
בחלק מהממצאים עלו כשלים לוגיים, אי התאמה בתאריכים רלוונטיים ומחסור בולט בהוכחות חותכות לקביעת מוות. אבל המסקנות הוסקו והודעה נמסרה למשפחות. לא תשובה אמתית.
מה עוד נחשף בפרוטוקולים? קשיים בפעילותן של הוועדות החל ממחסור בתקציב, זמן, כוח אדם, שיתוף פעולה, ומסמכים מתאימים מבתי החולים, חברה קדישא ומחנות העולים. רק בשביל לסבר את האוזן, באחד מהמזכרים הפנימיים של ועדת שלגי מעיד אחד החוקרים כי "אחד המכשולים הגדולים הוא 'הרישומים' בבתי החולים שלא השתמרו ובבתי חולים שלא קיימים יותר".
ועדות החקירה שהוקמו משולות לכדור הרגעה רגעי להתקפי הזעם שצצו ועלו במהלך השנים. הן לא נועדו לבירור אמיתי וכן של ההתרחשויות באותן שנים, אלא להשתקה של הזעקה שעלתה מגרונם של הורים ואחים שהיו ועדיין בטוחים בכל מאודם שהבן, הבת, האחות או האח שלהם בחיים. בניגוד למה שסיפרו להם.
חשיפת הפרוטוקולים היא מהלך מבורך, אבל היא רק הצעד הראשון בדרך לריפוי חלקי של הפצע. אין צורך בעוד ועדות שלא יובילו לחקר האמת, גם ככה האמון בהן מזערי עד לא קיים, אלא בהכרה של המדינה כי נעשו פשעים חמורים נגד אזרחים מסוימים. הרי לא יכול להיות שאותם אלפי בני משפחות מכל חלקי הארץ שהעידו בפני הוועדות ועוד רבים אחרים שבחרו לא לפתוח את הפצע שלעולם לא יגליד, תיאמו ביניהן את סיפורי הזוועות בצורה כל כך מושלמת ורקמו איזו מזימה שטנית נגד הממסד.
לצד ההכרה המתבקשת, על המדינה לאפשר לאלו המאמינים כי בן משפחתם חי ונושם בארץ או בחו"ל לבצע בדיקות די.אן.איי ולהקים מאגר שבו יישמרו הדגימות וישמשו את מי שמעוניין לפתור את התעלומה הפרטית שלו. רק כך אולי יתמזל המזל של המעט שעוד נותר מדור ההורים שהולך ונעלם.
אקו"ם